העליון קבע כי לא הוכחה הפרת נהלים למניעת מקרי אלימות באירוע התקיפה של אחות בבית החולים זיו בצפת

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.1.2013 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם, והשופטים ד' צרפתי ו-ע' עיילבוני) בע"א 2474-09-12, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו מיום 30.7.2012 של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת נ' דלה-מוסא) ב-ת"א 2793/07, בו נדחתה תביעת המבקשת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מתקיפתה עת עבדה כאחות אצל המשיב 1.

רקע והליכים קודמים

2.        כעולה מפסקי הדין, ביום 6.6.2005 פונתה מטופלת לבית החולים הממשלתי על-שם זיו שבצפת - הוא המשיב 1 (להלן: בית החולים). בתחילה טופלה המטופלת בחדר המיון ולאחר מכן הועברה למחלקה פנימית א', שם עבדה אותה עת המבקשת כאחות וכאחראית משמרת. כעבור זמן מה החל מצבה הרפואי של המטופלת להידרדר, ליבה חדל מלפעום והיא הפסיקה לנשום. המבקשת החלה לבצע במטופלת פעולות החייאה תוך שהיא קוראת לבני משפחת המטופלת שהיו במקום להזעיק רופא עם עגלת החייאה. במהלך פעולות ההחייאה אחזה בתה של המטופלת בשערה של המבקשת והטיחה אותה בכוח לרצפה, קרוב אחר בעט במבקשת, הרימה ואיים עליה שאם המטופלת תמות - אזי תמות אף היא. או אז בני משפחה נוספים ששהו במסדרון הסמוך פרצו לחדר והדפו באלימות את המבקשת לכיוון מרפסת החדר. בשלב מסוים הצליחה המבקשת להיחלץ מהחדר בסיועו של רב פיקוד הצפון, אשר היה במקרה במחלקה. צוות רפואי שהוזעק למקום המשיך בפעולות ההחייאה (שלדאבון הלב לא צלחו). משך זמן זה המשיכו בני משפחה נוספים לצעוק ולאיים על המבקשת.

3.        בעקבות האירוע הגישה המבקשת תביעה נגד בית החולים ונגד המדינה שבית החולים הוא בבעלותה. טענתה היתה שהאירוע הסב לה נזק נפשי, וכי המשיבים התרשלו והפרו חובות חקוקות בכך שלא העניקו לה הגנה מפני התוקפים; לא דאגו לאבטחה הולמת ולסידורי בטיחות ראויים במקום; ולא מנעו את כניסת בני המשפחה מחוץ לשעות הביקור (מועד האירוע התרחש בשעות אלה). עוד נטען, כי בית החולים גרם לה נזק ראייתי בכך שצילומי מצלמת אבטחה שתיעדה לכאורה את האירוע נמחקו.

           בין הצדדים לא היתה מחלוקת, כי על המשיבים מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי המבקשת. סלע המחלוקת היה סביב הפרתה של חובת זהירות קונקרטית. בית משפט השלום קבע, כי זאת לא הופרה שכן האירוע היה אירוע ספונטני שהמשיבים לא היו יכולים לצפותו מראש. נקבע, כי האמצעים שנקט בית החולים למניעת מקרים שכאלה היו סבירים - בבית החולים הוצבו שלושה מאבטחים, שניים בעמדה קבועה ואחד כסייר, וכי מכל מקום בהצבת מאבטחים נוספים, ואפילו בהצבת מאבטח במחלקה עצמה, לא היה כדי למנוע את האירוע בשל היותו ספונטני ומהיר (בין דקה לחמש דקות). כן נדחתה הטענה לפיה בית החולים התרשל בכך שלא דאג להרחקת בני המשפחה לאחר שעות הביקור, שכן היה זה הצוות הרפואי - היינו המבקשת עצמה - אשר אפשר הישארותם במקום, וכי ההחלטה לאפשר לבני המשפחה (אשר אף כי הוגדרו "לא נעימים" לא נחזו להיות בעלי פוטנציאל לאלימות) להישאר עם המטופלת בשעתה הקשה היא סבירה. בסוגית צילומי האבטחה נקבע, כי המחיקה לא נעשתה בכוונה תחילה ומכל מקום, כיוון שהמצלמה תיעדה את המסדרון בלבד ולא את חדר הטיפולים הרי שבצילום כזה לא היה כדי להעלות או להוריד - כך שלא נגרם למבקשת הנזק הראייתי הנטען. על פסק הדין ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי אכן חלה על המשיבים חובת זהירות מושגית כלפי המבקשת, עוד נקבע כי ייתכן שאף חלה על המשיבים חובת זהירות קונקרטית כלפיה, אלא שזו לא הופרה במקרה דנא. הודגש, כי מדובר באירוע ספונטני וקצר שאפילו היה מאבטח מוצב בכל קומה - לא ניתן היה למונעו, וכי על מנת למנוע את האירוע היה על בית החולים להציב מאבטח בכל חדר וחדר, דרישה שאינה סבירה. עוד נקבע, כי מניעת נוכחות בני משפחה המלווים את יקירם בשעתו הקשה אינה ראויה. הודגש, כי המבקשת עצמה, שלה נתונה הסמכות לכך, לא פעלה על מנת לפנות את בני המשפחה, חרף שהותם במקום שלא בשעות הביקור המוגדרות. לעניין מצלמות האבטחה נקבע, כי קביעת בית משפט השלום לפיה מחיקת ההקלטה נעשתה שלא בכוונה תחילה היא קביעת עובדתית שאין להתערב בה, וכי גם לו היו הצילומים בידי המשיבה ממילא לא היה בכך כדי להועיל נוכח כך שמדובר בצילומי המסדרון בלבד. על כך הבקשה הנוכחית.

הבקשה

5.        בבקשה נטען באריכות רבה, בין היתר ודומה שעיקר, כי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית שכן המשיבים היו מודעים לתקיפות שנעשו בעבר נגד אנשי צוות רפואי וכי צפו, או היה עליהם לצפות, שהתגודדות של בני משפחה רבים בסמוך לחדרה של מטופלת במצב כה קשה מועדת לפורענות ועלולה להוביל לתקיפת אנשי הצוות הרפואי. הודגש, כי התפרצות היא תמיד "ספונטנית" וכי בקביעת בית המשפט יש כדי לשלול אחריות מניה וביה בכל המקרים כגון דא. הוסף, כי משך התרחשות האירוע אינו אינדיקציה לחובת הזהירות שחבים המשיבים כלפי המבקשת, ועל כן משכו של האירוע אינו רלבנטי. מעבר לכך נטען, כי באי קיומו של נוהל מסודר להגנה על אנשי הצוות הרפואי התרשלו המשיבים כלפי המבקשת. בנוסף נטען, כי הגם שיתכן שיש לסבור שלא היה מקום לפנות את ילדיה של המטופלת מחדר הטיפולים, אין לקבוע קביעה דומה ביחס לקרובי המשפחה הנוספים שנשארו במקום. כן נטען בעניין זה, כי פינוי מבקרים הוא נוהל אבטחה אשר קיומו מוטל על אנשי האבטחה ולא על אנשי הצוות הרפואי. עוד נטען, כי למבקשת נגרם נזק ראייתי עקב מחיקת ההקלטה, כי מעדות קצין הבטחון של בית החולים עולה שמחיקה זו נעשתה במפגיע, וכי אף אם הצילומים היו של המסדרון בלבד היה בכוחם לחזק את טענותיה השונות של המבקשת בדבר נסיבות האירוע וכן להוכיח התפרצות קרובי המשפחה הנוספים מן המסדרון לחדר. לבסוף, נטען כי למקרה נודעת חשיבות ציבורית יוצאת דופן שכן הטלת חבות על המשיבים תביאם ליצירת נהלי אבטחה ברורים ומוקפדים לאנשי צוות רפואיים. כן נטען, כי שיקולי הגינות וצדק של פיצוי המבקשת לה נגרם נזק עת נרתמה להצלת חיים, אף הם מצדיקים ערעור ב"גלגול שלישי".

6.        בתשובת המשיבים נטען, בין היתר, כי המבקשת תוקפת קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, כי היא מציגה בבקשתה תמונה עובדתית שאינה מדויקת, כי מדובר באירוע קצר וספונטני שלא היתה כל אינדיקציה מוקדמת לאפשרות שיתרחש, כי לא נגרם למבקשת כל נזק ראייתי שעה שההכרעה בעניינה מבוססת במידה רבה על אימוץ גרסתה-שלה, וכי (וזה העיקר) המשיבים כלל לא התרשלו. לפיכך, גם בהנחה שקיימת חובת זהירות כלפי המבקשת, על שני רבדיה, לא הוכח כי זו הופרה, ולחלופין, נוכח אופי האירוע, לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות, ככל שתימצא, לבין הנזק.

דיון והכרעה

7.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שאין מקום ליתן למבקשת רשות ערעור. אכן, מדובר באירוע קשה ומצער עד למאוד. אכן, על הממסד הרפואי ככלל, ובראשו רשויות המדינה המופקדות על הנושא, ועל המוסדות הרפואיים השונים, להבטיח, ככל שניתן, את הצוות הרפואי והסיעודי מפני נחת זרועם של פורעי חוק הפורקים תחושות תסכול ומצוקה בדרך של תקיפת אנשי צוות.

           האפשרות שיתרחש מעשה עבירה קיימת וצפויה תמיד, קל וחומר כשמדובר במעשה עבירה מהסוג הנדון המבוצע כלפי איש צוות רפואי על-ידי משפחתו של חולה. כפי שנפסק בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 841 (2001): "מעשי פשע עשויים להתרחש - ואכן מתרחשים - כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסוים, הם תמיד ניתנים לצפייה במובן הטכני". עוד נפסק, כי המזיק צריך לצפות התנהגות עבריינית של צד שלישי (ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733, 740 (1986); ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801 (1979)).

           לפיכך, בנסיבות, איני מתקשה לקבוע כי על המשיבים מוטלת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי המבקשת. אלא שאיני סבור שעלה בידי המבקשת להוכיח הפרתה של חובה זו. הטענה כי ראוי היה להעמיד מספר גדול יותר של מאבטחים ואנשי ביטחון נטענה באופן כללי. הוכח, כי בבית החולים הוצבו מאבטחים וכי הנושא הוסדר בהתאם לנהלי משטרת ישראל. ברי כי לא ניתן להעמיד מאבטח צמוד בכל מסדרון או חדר טיפולים ולא הוכח כי מספר אנשי האבטחה שניצבו באותה עת על משמרתם בבית החולים לא היה סביר. לא הוכח כי, בהתחשב בכך שהאירוע נמשך פרק זמן קצר ביותר, מספר גדול יותר של אנשי אבטחה היה יכול למנוע אותו או לקצרו. על-פי הדין, לא נדרשת נקיטה באמצעי זהירות שבכוחם למנוע כליל מעשים מזיקים כגון המעשה שביצעו התוקפים כאן:

"כידוע, החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ . דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את ראיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 789 (1996); ההדגשה אינה במקור).

           ובפסק הדין המנחה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131 (1982) נפסק, כי: "השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות הענין".

           במקרה הנדון לא הוכח כי הופרו נהלים שהיו קיימים בקשר עם מניעת מקרי אלימות בבתי חולים או כי נהלים אלה אינם סבירים. לעניין הטענה כי היה מקום להרחיק את בני המשפחה כיוון שלא היה מדובר בשעות ביקור מסודרות, ומבלי לחוות דעה בשאלה האם ראוי להרחיק בני משפחה של חולה השוכב על ערש דווי, נראה כי אין קשר סיבתי משפטי בין העובדה שלא היו אלה שעות ביקור לבין מעשה העוולה שביצעו התוקפים.

8.        הנה כי כן, על אף האירוע החמור עד למאד שהתרחש ושבמהלכו הותקפה המבקשת באכזריות רבה, איני סבור כי על פי הראיות ונתוני המקרה היה מקום להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. המשיבים היו מודעים לחובתם להיערך לאפשרות שתתבצענה תקיפות אלימות של צוות רפואי מצד בני משפחה של חולים. הם נקטו בצעדים מסוימים לקדם את פני הרעה. אלא שכאמור החובה אינה לתוצאה אלא למאמץ, ולא הוכח כי האמצעים לא היו סבירים בנסיבות הענין, הן בהתחשב באופי המקום והן בהתחשב בנסיבות המקרה הקונקרטי.

9.        מעבר לאמור לעיל, לא למותר להזכיר כי ענייננו בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". במקרה דנא לא כרוכה כל שאלה כללית או עקרונית. עסקינן ביישום של עקרונות יסוד בדיני הנזיקין על נסיבות קונקרטיות, וגם מטעם זה לא היה מקום להיענות לבקשה.

10.      אין מקום לקבל את הבקשה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.