1. המשיב 1 (להלן: הנפגע) הגיש תביעה שעילתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) כנגד מבטחת המשאית שבה נסע עובר לפגיעתו (היא המבקשת) וכנגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (היא המשיבה 2, ולהלן: קרנית). בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון בתביעה וההחלטה שבבסיס בקשה זו מתייחסת לשאלת האחריות בלבד. במסגרת החלטה זו קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר) כי פגיעתו של הנפגע אירעה בתאונת דרכים, וכי המבקשת היא שחבה בגין נזקי הנפגע, ולא קרנית.
2. הנפגע נמצא על הכביש ליד משאיתו כשהוא פצוע, ולא עלה בידו למסור גרסה פוזיטיבית באשר לאופן שבו נפצע. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי ישנן די ראיות על-מנת לקבוע כי הנפגע עצר את המשאית בשולי הדרך לאחר שאירעה בה תקלה (קריעת רצועת מחולל זרם החילופין, הוא האלטרנאטור) וירד ממנה על-מנת להניח משולש אזהרה על הכביש. הנחת משולש האזהרה, כך נקבע, היא בגדר "טיפול-דרך או תיקון-דרך", שהם אחת מצורות ה"שימוש" ברכב מנועי המנויות בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי הדגיש לעניין זה כי הנחת משולש האזהרה בעת עצירה בשולי הדרך מתחייבת מדיני התעבורה וכי הפגיעה אירעה כשהנפגע היה צמוד למשאית - ועל-כן מדובר בפעולה הקשורה בטבורה לשימוש בכלי הרכב.
3. המבקשת משיגה על הקביעה שלפיה יש לראות בנפגע משתמש במשאית, אם כי היא לא חולקת על כך שהפגיעה אירעה בתאונת דרכים. המבקשת סבורה כי מבחינה עובדתית לא הוכח כי רצועת האלטרנאטור הייתה קרועה וכי הנפגע ביקש לתקנה. יתרה מכך, טוענת המבקשת, בהעדר גרסה פוזיטיבית מצד הנפגע לא הורם הנטל המוטל לפתחו להוכיח כי התקיימו התנאים הדרושים להכרה באירוע כ"טיפול-דרך או תיקון-דרך". אפילו יצא הנפגע מן המשאית עקב קריעת רצועת האלטרנאטור, כך נטען, לא הוכח כי היה בכוונתו לתקן את התקלה. לבסוף, חולקת המבקשת גם על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי ביחס לניסיונו של הנפגע להניח משולש האזהרה.
4. קרנית, מצידה, סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומדגישה כי על דרך הכלל, לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. קרנית מוסיפה כי תיקון רצועת האלטרנאטור הוא פשוט וכי במשאית הייתה רצועה רזרבית, ועל-כן יש להניח כי הנפגע תכנן לבצע תיקון זה בעצמו. הנחת משולש האזהרה, לטענתה, היא שלב ראשון בתיקון זה. הנפגע סבור כי יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, אולם הוא מדגיש כי מבחינה מעשית אין לשאלת זהותו של הגורם האחראי לפצותו נפקות מעשית עבורו.
5. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
תחילה ייאמר כי לא מצאנו עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי - ובהם הקביעה כי רצועת האלטרנאטור במשאית נקרעה; כי הנפגע יצא מן המשאית על-מנת להניח משולש אזהרה; וכי היה בדעתו של הנפגע להחליף את הרצועה הקרועה בכוחות עצמו. אמנם, לא היה בידי הנפגע להציג גרסה פוזיטיבית משלו באשר להתרחשויות שלפני הפגיעה, וזאת עקב טיב נזקיו. אלא שבכך אין כדי למנוע ממנו להוכיח את עילתו באמצעות ראיות אחרות, ככל שיימצא כי אלה מספיקות ומשכנעות - כפי שמצא בית המשפט המחוזי בענייננו. עם זאת, הנפגע לא החל בביצוע התיקון במשאית ועל-כן השאלה הניצבת בפנינו היום היא אם פעולת הנחת משולש האזהרה, כשהיא לעצמה, מהווה תיקון או טיפול דרך.
6. ההבחנה בין פעולות שנכנסות לגדר "תיקון דרך" או "טיפול דרך", ומהוות לפיכך שימוש מוכר ברכב מנועי לפי הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, לבין פעולות שלא נכנסות בגדרי "תיקון הדרך" או "טיפול הדרך" - לעיתים אינה הבחנה פשוטה תמיד, ובעבר שררה אי בהירות מסוימת בפסיקה ביחס למהות התנאים המפרידים בין השניים. אי הבהירות פחתה במידה ניכרת לאחר שתנאים אלה הותוו בפסק-הדין ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009), ולאחר מכן בפסק הדין ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (לא פורסם, 16.6.2010). בעניין נביל נקבע כי התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל כלי הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה; התנאי השני הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי; והתנאי השלישי שקיומו נדרש הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על-ידי איש מקצוע. בעניין ספנייב נוסף לשלושת התנאים האלה תנאי רביעי, והוא כי תיקון או טיפול הדרך חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. ביחס לתנאי זה הובהר, כי "טיפול דרך" עשוי להיות רחב מתיקון של אחד הרכיבים המובנים ברכב (לעניין זה ראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 179 (מהדורה חדשה מעודכנת, 1999)). כך למשל, באותו עניין נקבע כי טיפול בחלק מן ממטען של משאית, שהשתחרר במהלך הנסיעה ובלט מארגז המשאית, כמוהו כטיפול ברכב עצמו. לעומת זאת, נקבע כי הסרת מכשול המוטל על הדרך אינה יכולה להיכלל בגדר טיפול "ברכב", אף לא במובן הרחב. לבסוף, יש להזכיר כי גם הפעולה עצמה צריכה להיות פעולה של "תיקון" או של "טיפול". לא כל פעולה שהצורך בה עלה עקב תקלה בכלי רכב, היא בהכרח פעולת תיקון או טיפול. כך למשל, ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (לא פורסם, 19.4.2009) נקבע כי אדם שיצא מכלי רכב עקב תאונה, ונפגע בעת ששוחח בטלפון על-מנת להזמין גרר, אינו מי שנפגע במסגרת תיקון הרכב או טיפול בו, וזאת שכן שיחת הטלפון, אפילו נדרשה היא בעקבות תקלה ברכב, אינה פעולה של טיפול או תיקון.
7. על רקע תנאים אלה יש לקבוע כי הנחת משולש אזהרה, כשהיא לעצמה, לא נכנסת בגדר "טיפול דרך". ראשית, הנחת משולש האזהרה אינה פעולה של תיקון או טיפול. הנחת משולש האזהרה באה אמנם בעקבות התקלה במשאית והיא מתחייבת לפי דין על-מנת להקטין את הסיכון התחבורתי שנוצר עקב עמידת כלי רכב בשולי הכביש. עם זאת, באלה אין בכדי להפכה למה שאינה. הנחת משולש הזהרה לא מקדמת את פתרונה של תקלה או בעיה ברכב ואף אין בכוחה לעשות כן באופן פוטנציאלי, ומשכך אין היא פעולת טיפול או תיקון. גם התנאי הרביעי, שלפיו נדרש כי הטיפול יהיה ברכב, לא מתקיים. הנחת משולש אזהרה היא פעולה מחוץ לרכב הדומה להסרת מכשול בדרך. לא ניתן לומר כי היא פעולה הנעשית ברכב עצמו, אף לא במובן הרחב.
8. סוגיה נוספת שיש להידרש לה היא שמא ראוי לבחון את פעולת הנחת משולש האזהרה כ"פעולה נלווית" לפעולת תיקון או טיפול ברכב, תחת בחינתה כשהיא לעצמה. ניתן לטעון כי הנחת המשולש אינה אלא פעולה מקדימה לפעולת התיקון עצמה, עד שיש לראותן כיחידה אחת, בדומה למשל לפתיחת מכסה המנוע. עם זאת, בחינה זהירה של פעולת הנחת המשולש מובילה למסקנה שונה. הנחת המשולש נדרשת בין אם מתכוון הנהג לתקן בעצמו את התקלה ובין אם לאו. הנחת המשולש לא נובעת מן התיקון או הטיפול, אלא מן העצירה בצד הדרך. למעשה, הנחת המשולש אף אינה תנאי מקדים לביצוע התיקון ובוודאי שאינה שלב ראשון מתוך שלבי התיקון. החובה להציב משולש אזהרה לפני כלי רכב החונה בשולי הכביש היא חובה נפרדת ועצמאית, שקיומה ותכליתה מנותקים מן הצורך לבצע תיקון או טיפול ברכב.
9. יתרה מכך, אילו קבענו כי ניתן לראות בהנחת משולש אזהרה "פעולה נלווית", הרי שאז סיווג הפעולה היה תלוי בשאלת כוונתו הסובייקטיבית של הנהג. כך למשל, ייתכן כי אדם יניח משולש אזהרה ולאחר מכן יזמין גרר ולא ינסה לתקן את רכבו. במקרה כזה לא ניתן לומר כי הנחת המשולש היא "פעולה נלווית" לתיקון, שכן אין כלל תיקון. ודוק: אם הנהג החל כבר בביצוע התיקון, אין עוד נפקות לפעולה הקודמת של הנחת המשולש. שאלת סיווגה של פעולה זו צפויה להתעורר דווקא באותם מקרים שבהם הנהג לא החל בביצוע התיקון, שאז היה נדרש בית המשפט, אילו הנחת משולש אזהרה הייתה בגדר "פעולה נלווית", לקבוע כיצד היה בכוונת הנהג לפעול לאחר הנחת משולש האזהרה. ככלל, אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי. סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת הבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. הבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג "תאונת דרכים" ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית, באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים (ראו בהרחבה: עניין נביל, פס' 13). רצוי, ככל הניתן, להימנע מהבחנות דקיקות המבוססות בעיקר על כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, ופחות על אופייה האובייקטיבי של הפעולה. לאור האמור, יש לראות בהצבת משולש אזהרה פעולה עצמאית, המנותקת מפעולת התיקון או הטיפול, ואינה בעצמה תיקון או טיפול.
התוצאה היא שהערעור מתקבל. יש לקבוע כי הנפגע לא עשה שימוש מוכר ברכב מנועי בעת שנפגע, ולפיכך הוא נפגע כהולך רגל. משכך, האחריות לנזקיו חלה על קרנית. קרנית תשא בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ח באייר התשע"א (22.5.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il