השופטת ע' ארבל:
בפנינו ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צבן), שניתנו במסגרת פש"ר 4202/07: האחת, מיום 22.6.08 (בש"א 2674/08), שעניינה אישור הסדר הפשרה שגובש לגבי פרויקט הבניה בכפר יונה (להלן: פרויקט כפר יונה או הפרויקט) בעקבות התמוטטות חברת הבניה חפציבה והחברות הקשורות בה; השניה, מיום 27.9.09 (בש"א 8617/09), שעניינה העברת יתרת הכספים שבקופת הכינוס של פרויקט כפר יונה לידי המשיבה 3, מניף שירותים פיננסים בע"מ (להלן: מניף).
רקע והליכים קודמים
1. קבוצת חפציבה בנתה אלפי דירות במסגרת עשרות מיזמי בניה ברחבי המדינה. אחד ממיזמי הבניה הללו הוא פרויקט לבניית 58 יחידות דיור בכפר יונה, שנוהל על ידי חברת חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (להלן: חברת חפציבה שיכון או החברה). הפרויקט מומן באמצעות ליווי בנקאי של המשיב 2, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק), אשר לטובתו נרשמו שעבודים קבועים ראשונים בדרגה על זכויותיה של החברה במקרקעי הפרויקט. אשראי נוסף ניתן לחברה על ידי מניף, שלטובתה נרשמו ביום 3.9.06 שעבודים בדרגה שניה לשעבודי הבנק על נכסי הפרויקטים: שעבוד קבוע על הזכויות במקרקעי הפרויקט ושעבוד צף על חשבון הליווי של הפרויקט.
2. המערערת היא חברה פרטית הנשלטת על ידי איש עסקים בשם ניסים סגרון (להלן: סגרון). בין סגרון לבין חברות חפציבה התנהלה שותפות שהגיעה לסיומה בהסכם פרידה מיום 21.12.06 (להלן: הסכם הפרידה). במסגרתו של הסכם זה נקבע, בין היתר, כי המערערת תקבל 6 דירות בפרויקט כפר יונה כנגד וויתור על השבת כספים המגיעים לסגרון מחברות חפציבה. באותו היום, 21.12.06, חתם סגרון בשם המערערת על הסכמים לרכישת 6 הדירות (להלן: הסכמי מכר הדירות) והוצאה לו חשבונית המאשרת ששילם בעבורן סכום של 4.4 מיליון ש"ח.
3. בחודש אוגוסט 2007 קרסה קבוצת חברות חפציבה. בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא צו הקפאת הליכים ביחס לחברות הנמנות עם הקבוצה ומינה כונסי נכסים בפרויקטים השונים. בכלל זה, מינה בית המשפט את המשיב 5, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), כנאמן זמני לחברות חפציבה, ואת המשיב 4, עורך-דין יצחק מולכו, כמנהל המיוחד של החברות בהקפאת ההליכים, מטעמו של הנאמן הזמני (להלן: המנהל המיוחד). המנהל המיוחד הגיש לבית המשפט המחוזי דו"ח שכלל תיאור קשה של התנהלות חברות חפציבה, ואשר ממנו עלתה תמונה קשה בדבר מצבם של אלפי רוכשי דירות שנפגעו כתוצאה מכך. הדו"ח חילק את רוכשי הדירות לשלושה מקטעים המדורגים, בין השאר, על-פי המידה שבה הובטחו כספיהם באמצעות הערבויות שבחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ב-1974 (להלן: חוק הבטחת השקעות). על רקע המצוקה הקשה שאליה נקלעו רוכשי הדירות ששילמו כספים בלא שקיבלו ערבויות, הוצע בדו"ח מתווה כללי שנועד לאפשר את השלמת בניית הפרויקטים בתוספת מימון מצד רוכשי הדירות והבנקים המעורבים. בעקבות זאת קיים המנהל המיוחד משאים ומתנים עם הנושים המובטחים, ובמסגרת זאת גובשו הסדרי פשרה בפרויקטים השונים, שמטרתם ליתן פתרון לרוכשי דירות המגורים.
4. בשעה שהתנהל משא ומתן לגיבוש הסדר פשרה ביחס לפרויקט כפר יונה, הגיש המשיב 1, עורך-דין אמנון לורך (להלן: כונס הנכסים), בקשה למתן הוראות בגדרה התבקש בית המשפט לקבוע כי מכירת 6 הדירות למערערת בטלה מאחר שזו לא הפקידה את תמורת הדירות בחשבון הליווי של הפרויקט, ועל-כן רשאי כונס הנכסים לממש את הדירות. ביום 13.4.08 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' צבן, בש"א 8070/07) כי אין מקום להיענות לבקשה בשלב זה, וזו תוכל לשוב ולהתברר כחלק מההסדר הכולל שיגובש בין הצדדים להשלמת הפרויקט.
5. ביום 2.6.08 הוגש לאישורו של בית המשפט המחוזי בירושלים הסדר פשרה הנוגע לפרויקטים המלווים על ידי הבנק, וביניהם פרויקט כפר יונה (להלן: הסדר הפשרה או ההסדר), שגובש בין הבנק, כונס הנכסים, מניף, הכנ"ר, המנהל המיוחד, הקבלן המבצע ו-46 מרוכשי יחידות הדיור בפרויקט. על-פי הוראות ההסדר, בניית הדירות בפרויקט תושלם על ידי הקבלן המבצע באמצעות מימון נוסף שיתקבל מרוכשי הדירות והבנק, כמפורט בהסדר. רוכש שיעמוד במלוא התחייבויותיו לפי ההסדר, יקבל חזקה בדירתו ואת זכויות הקניין בה. דירות המערערת הוחרגו מההסדר במובן זה, שלא הועמדה לה האפשרות לרכוש את מלוא הזכויות בדירות. ההסדר מורה כי דירותיה תימכרנה לצד שלישי במסגרת מימוש השעבוד של הבנק, אך זכויותיה הכספיות תישמרנה ותתבררנה על-פי הדין. החרגת המערערת מההסדר מקורה בהבחנה בין רוכשים "צרכניים", שרכשו הדירות בפרויקט לצורך מגורים (להלן: רוכשים צרכניים), לבין רוכשים "עסקיים", שרכשו הדירות למטרה עסקית-מסחרית (להלן: רוכשים עסקיים). ההגנה המיוחדת שבהסדר הוצעה רק לרוכשים מן הסוג הראשון, ואילו זכויותיהם של הרוכשים מן הסוג השני עימם נמנית המערערת, תתבררנה בנפרד בהתאם לדין מבלי שאלה יזכו בהגנה מיוחדת, כאמור.
המערערת התנגדה לאישור ההסדר וביקשה שבשלב זה לא תמומשנה 6 הדירות עד לבירור כל טענותיה בהליך נוסף.
6. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' צבן, בש"א 2674/08 מיום 22.6.08; בהחלטה הראשונה מושא ערעור זה, להלן: ההחלטה הראשונה) אישר את הסכם הפשרה, תוך שדחה את התנגדותה של המערערת. נקבע כי המערערת לא הפקידה את תמורת הדירות ששילמה לחשבון הליווי של הפרויקט, למרות מודעותה לקיומו של החשבון. זכויותיה בדירות "לא בשלו" לכדי זכויות קנייניות. אמנם זה המצב לגבי חלק מן הרוכשים האחרים שהם צד להסדר, אולם מאחר שנסיבות רכישת הדירות על ידי המערערת מלמדות כי מדובר בעסקה מסחרית, זו לא תהיה זכאית לקבל דירות ספציפיות כרוכשי הדירות הצרכניים, אך תוכל לעמוד על מלוא זכויותיה הכספיות שתתבררנה בנפרד. בית המשפט הטעים כי מדובר בהסדר יוצא דופן, שתכליתו לפתור את המשבר שאליו נקלעו אלפי רוכשי דירות פרטיים. רוכש מסחרי דוגמת המערערת אינו חייב, אפוא, להיכלל בהסדר מיוחד זה. ועוד, הטיל בית המשפט ספק בתוקפם של הסכמי מכר הדירות, שהיו בבחינת "חוזי משנה" במסגרתו של הסכם הפרידה, מאחר שהסכם הפרידה בוטל על ידי סגרון בחודש יולי 2007 בטענה שהופר. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי חתימת ההסדר לוותה בקשיים רבים מצד שורת צדדים פגועים, ולכן כל כרסום או גריעה הימנו עלולים למוטטו. משכך, מצא כי אין מקום לעכב את מימוש דירותיה של המערערת.
7. השלמת הפרויקט הגיעה לסיומה והדירות שנרכשו על ידי המערערת נמכרו לצדדים שלישיים. לאחר שהבנק פדה את חובו מתקבולי הפרויקט, ביקש כונס הנכסים להעביר את יתרת הזכות שבחשבון הכינוס למניף, בעלת שעבוד בדרגה שניה על נכסי הפרויקט. המנהל המיוחד ומניף תמכו בבקשה, בעוד שהמערערת התנגדה בטענה שיש ליתן לה עדיפות בחלוקת תמורת הפרויקט על-פני מניף, הן בגלל אופי זכויותיה שמקורן בזכות קניינית או לפחות מעין-קניינית, הן משום שהשעבוד של מניף אינו חל על תמורת הדירות.
8. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' צבן, בש"א 8617/09 מיום 27.9.09; ההחלטה השניה מושא ערעור זה. להלן: ההחלטה השניה) קיבל את הבקשה והורה על העברת יתרת הכספים שבחשבון הכינוס לידי מניף. בית המשפט צמצם את גדר המחלוקת לשאלת עדיפות זכויותיה של המערערת למול זכויותיה של מניף. טענותיה של המערערת נגד ההבחנה בין רוכשים צרכניים לבין רוכשים עסקיים ובדבר קנייניות זכויותיה נדחו מן הטעם שטענות אלה הוכרעו בהחלטה מיום 22.6.08, שעליה לא הוגש ערעור ולכן הקביעות שבה הפכו לחלוטות.
לגופו של עניין, חזר בית המשפט על כך שזכויותיה של המערערת הן כספיות בלבד ואין בידיה זכויות קנייניות בדירות או בתמורתן, שכן היא לא הפקידה את הכספים ששילמה בעבורן בחשבון הליווי, למרות שידעה כי עליה לעשות זאת. נקבע כי אף אם נניח שלמערערת זכויות מעין-קנייניות בדירות, הנחה שאינה מופרכת, זכויות אלה אינן יכולות לגבור על זכויותיה הקנייניות הקודמות בזמן של מניף מכוח השעבודים שנרשמו לטובתה במרשם השעבודים בטרם רכשה המערערת את הדירות. טענת המערערת לעדיפות מכוח זכות העקיבה נדחתה גם היא, הואיל ותהליך העקיבה אינו יכול להעניק מעמד גבוה יותר מהזכות עצמה ולכל-היותר נועד לשמר את מעמדה המקורי של הזכות.
עוד נקבע כי השעבוד של מניף חל על תמורת הדירות, בין אם מכוח השעבוד הקבוע ובין אם מכוח השעבוד הצף. מנוסח השעבוד הקבוע במרשם החברות ובאגרת החוב עולה כי השעבוד נועד לחול על כל זכויות החברה בגין המקרקעין, ובכלל זה כל טובות ההנאה, ההכנסות ודמי המכר שיתקבלו בגינם. נוסח השעבוד הצף במרשם החברות מלמד אף הוא כי השעבוד נועד לחול על חשבון הליווי או על כספים שיתקבלו בחשבונות אחרים בבנק ובלבד שהם מתנהלים בקשר עם הפרויקט. משכך, השעבוד הצף של מניף חל גם על תמורת הדירות שמומשו במסגרת הליכי הכינוס. בית המשפט ציין כי אם המערערת היתה מצביעה על כך שהכספים ששילמה הופקדו בחשבונות שאינם מתנהלים בבנק בקשר לפרויקט, כי אז היתה עולה שאלה אם כספים אלה נכללים בגדר השעבוד. אולם המערערת לא הצליחה לעקוב אחר הכספים ששילמה והמחלוקת נוגעת לכספים שהתקבלו מתמורת מימוש הדירות והופקדו בחשבון הליווי ולאחר מכן בחשבון הכינוס. לפיכך מדובר בכספים הכפופים לשעבוד הצף של מניף. יתרה מזאת, בית המשפט דחה את הטענה כי השעבוד הצף אינו יכול לחול על כספים שהופקדו בחשבון הליווי לאחר שהשעבוד הצף התגבש לכדי שעבוד קבוע, מאחר שהיא נטענה בעלמא ולא הוכחה. ממילא, כך נקבע, השעבוד ימשיך לחול על כספים שהתקבלו בחשבונות המשועבדים, הגם שהתקבלו לאחר תחילת הליכי חדלות הפירעון, אלא אם נקבע אחרת במסמכי השעבוד. נדחתה גם הטענה כי לא ניתן לשעבד בשעבוד שני את זכויותיו של המוכר כלפי רוכש הדירה מבלי ליידע את הרוכש על כך מראש בחוזה המכר, משלא נמצא לה סימוכין ומשום שהשעבודים נרשמו במרשם החברות ולכן התקיים עיקרון הפומביות.
לסיכום, בית המשפט קיבל את הבקשה בכפוף לקבלת התחייבות מטעם מניף לשפות את כונס הנכסים והבנק בגין כל הוצאה בה יחויבו בקשר עם הליכי הכינוס, לרבות תשלומים שעשויים להגיע למערערת.
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות המערערת
9. המערערת תוקפת בערעורה הן את ההחלטה הראשונה, הן את ההחלטה השניה של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, ההחלטה הראשונה היא בבחינת "החלטה אחרת" במסגרת הדיון הכולל בטענותיה באשר לזכויותיה בפרויקט כפר יונה. ההחלטה השניה, המורה על העברת יתרת הכספים למניף, היא בבחינת "פסק-דין", באשר הכריעה סופית בעניינה של המערערת, ולכן הוגש עליה ערעור בזכות בגדרו מבקשת המערערת לערער גם על הקביעות שבהחלטת הביניים שנבלעו בהחלטה הסופית.
10. המערערת טוענת כי העדיפות שניתנה בהסדר הפשרה לרוכשים צרכניים על-פני רוכשים עסקיים, שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, פוגעת בעיקרון השוויון בין נושים מאותה דרגת קדימות בסדר הנשייה. המערערת אינה עותרת לביטול ההסדר בשל כך, ברם היא מבקשת לפרש את ההסדר באופן שיצמצם את הפגיעה בעקרון השוויון, כך שהוויתור של מניף על קדימותה בהליכי חדלות הפירעון יחול לגבי כלל הרוכשים, לרבות המערערת. השוואת מעמדה של המערערת למעמדם של יתר הרוכשים מחייב, לכל-הפחות, להעביר לה את תמורת הדירות שנמכרו בהליכי המימוש לצד שלישי. רק לאחר מכן, תהא מניף זכאית להיפרע מהכספים שיישארו בחשבון הכינוס.