העליון החמיר בעונשו של אדם שהורשע בהריגת שותפו לדירה- ירצה 7.5 שנות מאסר בפועל - פסקדין

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, מיכאל לנין, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך דן אותו ל-5 שנות מאסר ו-24 חודשים מאסר על-תנאי.

           שני ערעורים הוגשו נגד פסק-דינו של בית משפט קמא. באחד (ע"פ 6524/10) משיג בפנינו המערער על הרשעתו, ולחלופין, על חומרת העונש שהושת עליו. בערעור האחר (ע"פ 6233/10) מבקשת המדינה כי נחמיר בעונשו של המערער.

2.        בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי המערער וגנאדי ימליאנוב (להלן: המנוח), התגוררו בדירה משותפת בקרית אתא. בתאריך 16.2.09, בשעת צהרים, פרץ ויכוח בין השניים במהלכו תקף המערער את המנוח בכך שהיכה אותו בפניו וחנק אותו על ידי הפעלת לחץ על צווארו באמצעות ידיו, ובדרך זו גרם למותו. תגובת המערער לכתב האישום היתה שהוא כופר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם הודה בכך ששהה בדירה בזמן הרלבנטי לאישום. בעדותו בבית המשפט הוסיף המערער את אלה (ראו עמ' 66 לפרוטוקול ואילך): "אני לקחתי כדורים, צפיתי עם גנדי ביחד בטלויזיה ובסביבות השעה 11:00 ומשהו אמרתי שאני לא מרגיש טוב והלכתי לישון בסלון כי אני כל הזמן ישן בסלון ... הוא [גנדי] המשיך לצפות בטלויזיה ... הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לשירותים ואחרי זה רוצה ללכת לישון. מיד ששכבתי על הספה, מיד נרדמתי כי... בלילה לפני כן גנדי לא היה רגוע ולא נתן לי לישון בלילה ואני לא שמעתי מה היה בדירה... אני קמתי בשעה 15:00 בצהרים, התחלתי לקרוא גנדי, גנדי, הדלקתי את מקלט הטלויזיה, הזמנתי אותו לצפות בטלויזיה והוא היה שותק ולא עונה. אני קמתי ופתחתי את הדלת של הכניסה לחדר שלו שהוא ישן בו, פתחתי את הדלת וראיתי שהוא שוכב על הרצפה עם הפנים לכיוון הריצפה, שמתחת לראש שלו יש שלולית דם ובאותו דם ראיתי איזה שהוא נוזל לבן. לא נכנסתי לחדר, הייתי בהלם, הייתי בשוק... אני התקשרתי לגרגורי [חברו של המנוח]... הבנתי שגרגורי לא היה בהכרה צלולה ולא הבין מה שאמרתי לו, החלטתי להתקשר למשטרה".

           הגרסה בה התגונן המערער היתה אפוא, שמותו של המנוח לא נגרם על ידו, והואיל ומוסכם על הכל שבזמנים הרלבנטיים שהו המערער והמנוח לבדם בדירה, שוב אין מנוס מן המסקנה שעל פי גרסת ההגנה מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונה - נפילה עם פניו על הקרקע.

3.        השקפת המשיבה באשר לדרך בה מצא המנוח את מותו שונה בתכלית, והיא נסמכת על חוות-דעתו של ד"ר קונסטנטין זייצב (ראו ת/34), שערך את הנתיחה שלאחר המוות. בעמ' 8 של חוות הדעת סוכמו הממצאים האנטומים העיקריים שנתגלו בנתיחה, ואלה הם: שבר בעצם הלשון משמאל, דימומים נקודתיים על פני הריאות, גודש ברירית הלוע, פצעי קרע בשפה עליונה מימין, שבר בעצמות האף, פצע קרע באף, פצעי קרש בראש, דימום תת עורי בפנים מימין ובעכוז משמאל, דימום תת עורי בכף היד השמאלית, דימומים תת עוריים ופצעי שפשוף בברכיים, דימום תת עורי לא טרי בפנים משמאל ופצעים לא טריים בגב. נוכח ממצאים אלה חיווה ד"ר זייצב את דעתו כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחנק מכני בעקבות לחץ על הצוואר על ידי משטחים נוקשים כמו קצוות אצבעות של הידיים. כמו כן, הובעה הדעה כי פצעי הקרע בשפה העליונה יכולים להתיישב עם לחץ של כפות הידיים על שפות הפה, והשבר בעצמות האף נגרם, קרוב לוודאי, כתוצאה ממכה ישירה סמוך למוות.

4.        נוכח העובדה שכאמור אינה שנויה במחלוקת, ולפיה בשעה שהמנוח מצא את מותו היה עמו בדירה המערער בלבד, ולאור חוות דעתו של ד"ר זייצב לפיה מותו של המנוח נגרם מחנק מכני שהיה מלווה בחבלות נוספות, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי לקבוע כי היה זה המערער שגרם את מותו של המנוח, וממילא לדחות את גרסת החפות בה התגונן.

           דא עקא, שני עניינים עמדו בדרכה של המשיבה. ראשית, העובדה שלא נסתרה ולפיה עמידתו והילוכו של המנוח בחייו לא היו יציבים, ועל כן אין להוציא מכלל אפשרות שגם הפעם הוא מעד מבלי שאחר גרם לכך. שנית, הואיל ועל פי חוות דעתו של ד"ר זייצב מותו של המנוח נגרם בעקבות לחץ על הצוואר, אתה מצפה למצוא סימנים לכך על גופת המנוח, וכאלה לא נמצאו.

           ד"ר זייצב נחקר ביחס לשתי הנקודות האמורות, ושלל את האפשרות כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מנפילה ("שבר בעצם הלשון הוא ביטוי על לחץ על הצוואר... והנזק הוא טרי... זה ביטוי ללחץ על הצוואר וזו סיבת המוות", ראו עמ' 11 לפרוטוקול). ובאשר להעדרם של סימנים על צווארו של המנוח, הציע ד"ר זייצב את ההסבר הבא (ראו עמ' 16): "לדעתי השיער של המנוח, של הזקן... זה ההסבר להעדר סימנים חיצוניים על הצוואר, השערות היו בולם של היווצרות החבלות החודרניות, כמו כיסוי של העור וזה מה שמנע את החבלות". בית המשפט המחוזי אימץ את הסבריו של ד"ר זייצב וקבע (ראו עמ' 94) "כי מותו של המנוח נגרם מחבלה (חנק), ומן הסתם מדובר בחנק לאחר מאבק, כאשר על גופת המנוח נמצאו גם סימני חבלה אחרים (באף, בראש בגבה ובצד ימין של הפנים)".

           באשר לי החלטתי ללכת בדרך מעט שונה, וקודם שאקבע עמדה ביחס לגרסת ההגנה כי המנוח נפל ונחבל, אבחן את הראיות הנוספות שהובאו בפני הערכאה קמא.

5.        המערער טען בחקירתו כי יחסיו עם המנוח היו תקינים ומעולם לא רבו (ראו ההודעה ת/2, עמ' 4 - "אנחנו גרים יחד שנה, ולא רבנו אף פעם"), וביום בו מצא המנוח את מותו לא נתגלע ביניהם ויכוח (ראו ת/1, עמ' 1). ברם, גרסה זו נסתרה בעדויות של שכניו של המערער. רועי עבאדי העיד (ראו עמ' 42 לפרוטוקול) כי, לפעמים היה שומע "כמו טריקות דלת חזקות, בקבוקי זכוכית מתנפצים. שמעתי בומים חזקים ואפשר היה להרגיש את הבומים האלה ברגליים, ברצפה... שמעתי כמה פעמים קולות וצעקות".

           גילה מלול, אף היא שכנתם של המערער והמנוח, תיארה את השניים "כשכנים מאד שקטים" וכאלה "שלא היו עושים רע" (ראו עמ' 24). אולם ביום האירוע המצב היה שונה, ובלשון העדה בעמ' 25: "היו וויכוחים... נאמרו דברים בטונים די גבוהים... זה לא היה בטון מינורי אלא בטון גבוה". את השעה בה נשמעו אותם ויכוחים העריכה העדה מלול "בסביבות 13:30, 14:00 אין לי להגיד שעה מדויקת". לאחר שרוענן זכרונה של העדה באמצעות ההודעה שנרשמה מפיה, היא אישרה כי שמעה מדירתם של המערער והמנוח צעקות שהיו מלוות גם בקללות.

           עדים אלה (עבדי ומלול) זכו לאמונו של בית המשפט המחוזי, הואיל ולא היתה סיבה לפקפק במהימנותם. משכך, נסתרה הגרסה בה התגונן המערער בפרטים מהותיים, היינו, שמעולם לא רב עם המנוח, ושביום האירוע הלך לנמנם בשעה 11:00 והקיץ בשעה 15:00 לערך. מדוע בחר המערער שלא להעיד אמת בשני עניינים אלה, והאם הדבר מצביע על התנהגות מפלילה? נדמה כי התשובה מצויה בראייה נוספת שהובאה בפני בית המשפט המחוזי. לעניין זה נחזור ונזכיר כי על פי גרסת המערער הוא כלל לא נכנס לחדר בו היתה מוטלת גופתו של המנוח (עמ' 66 לפרוטוקול), ולמעשה הוא יצא לחדר המדרגות של הבניין (עמ' 67). אולם, מתברר מעדותם של שוטרים שפגשו בו בדירה, כי על לחיו השמאלית התנוסס סימן כחול, ומכנסיו וחולצתו היו מוכתמים בדם (ראו הדוחות ת/23, ת/25). כתמי דם אלה נבדקו על ידי מומחים לדבר, ושוב אין ספק כי מקורם בדמו של המנוח (ראו ת/37 ו-ת/38).

           זהו אפוא עניין נוסף בו לא הקפיד המערער לומר אמת, ונדמה כי בשלב זה ניתן לסכם כי בניגוד לגרסתו, בינו למנוח נתגלעו בעבר ויכוחים שהיו מלווים בצעקות, קללות ונפילת חפצים. ויכוח מסוג זה פרץ בין השניים גם ביום האירוע בין השעות 13:30 עד 14:00, ולפיכך גרסת המערער לפיה ישן באותה שעה, אינה נכונה. יתרה מכך, לכתמים מדמו של המנוח שנמצאו על בגדיו היה מצווה המערער להציע הסבר, ובכך כשל. נוכח כל אלה, ומאחר ואותה שעה שהו בדירה המערער והמנוח לבדם, היה אמור המערער לדעת כיצד נחבל המנוח, ומשבחר גם בעניין זה שלא לומר אמת, שוב אין ספק כי התזה בה התגונן, היינו, האפשרות שהמנוח נפל, אין לה על מה שתסתמך, והיא פרי אלתור מאוחר שנועד לאפשר לו להתמודד עם האשם הנורא שדבק בו. בהעדר תזה נגדית מוכחת, שוב לא נותר לבית המשפט המחוזי אלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר זייצב באשר לסיבת המוות, היינו, תשניק מכני שהיה מלווה בחבלות ישירות בעיקר בראשו של המנוח. כל אלה באו מידיו של המערער, שהיה אמור לדעת כי מעשים מסוג זה עלולים לגרום גם תוצאה קטלנית. לפיכך, הרשעתו בעבירת הריגה בדין יסודה.

6.        באשר לערעורים כנגד העונש - המערער חטא במעשים קשים, שהרי במו ידיו הוא קיפד את פתיל חייו של שותפו לדירה. הוא חבל בקורבנו והוסיף וחנק אותו, ולבסוף ניסה להתחמק מלתת את הדין על מעשיו על ידי בדייתה של גרסה כוזבת. מעשים אלה והתנהגות זו ניצבים בשלב גבוה ביותר בסולם החומרה שבעבירת הריגה, ועל כן אנו סבורים כי העונש שהושת על המערער נוטה לקולא יתרה, עד שאינו יכול לעמוד. עם זאת, לא נמצה את הדין עם המערער הואיל וערכאת ערעור אינה נוטה לעשות זאת, ועל כן בצד דחיית הערעור בע"פ 6524/10, אנו מקבלים את הערעור בע"פ 6233/10, ומעמידים את רכיב המאסר בפועל על שבע וחצי שנים. המאסר על תנאי, יעמוד בעינו.

           ניתן היום, ט"ז באלול התשע"א (15.9.11).