העליון דחה ערעור של נאשם שהורשע בסיוע לארגון החמאס. - פסקדין

השופט י' דנציגר:

1.        לפנינו שלושה ערעורים:

           ע"פ 4680/11 וע"פ 4779/11 הינם ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 39748-09-10 מיום 11.5.2011, בו הושתו על המערער בע"פ 4680/11 שהינו המשיב בע"פ 4779/11 (להלן: המערער) חמש שנות מאסר בפועל - ארבע שנים בגין האירוע מושא הערעור דנן ו-12 חודשים נוספים בגין תנאי שהופעל לריצוי במצטבר מתוך 24 חודשי מאסר מותנה שהושתו עליו בעבר, כאשר 12 חודשי מאסר מותנה נוספים ירוצו בחופף; שנתיים מאסר מותנה למשך שנתיים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירה בגינה הורשע בתיק זה. כן הושת על המערער קנס בסך של 20,000 ש"ח.

           ע"פ 5269/11 מופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 39748-09-10 מיום 30.5.2011, בו הושתו על המשיב בע"פ 5269/11 (להלן: המשיב) ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר מותנה והתנאי הוא כי המשיב לא יעבור כל עבירה בגינה הורשע בתיק זה. כן הושת על המשיב קנס בסך של 20,000 ש"ח.

2.        המערער הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בקשירת קשר לסייע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 בצירוף סעיף 92 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); במסירת ידיעה לאויב לפי סעיף 111 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; מספר עבירות של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין; מספר פעולות אסורות ברכוש טרור לפי סעיף 9(ב) לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק איסור מימון טרור).

3.        המשיב הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בקשירת קשר לסייע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 בצירוף סעיף 92 לחוק העונשין; במסירת ידיעה לאויב לפי סעיף 111 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; במגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין; בפעולה אסורה ברכוש טרור לפי סעיף 9(ב) לחוק איסור מימון טרור. כן הואשם המשיב בקשר למסירת ידיעה לאויב לפי סעיף 111 בצירוף סעיף 92 לחוק העונשין.

4.        ההרשעות כאמור ניתנו על יסוד הרקע העובדתי כמפורט בכתב האישום המתוקן לפיו קשרו הן המערער והן המשיב (להלן יחד: הנאשמים) קשר עם אחיו של המשיב, נביל מחזומה (להלן: נביל), שהיה פעיל בארגון החמאס (להלן: הארגון) המוגדר כארגון טרור, לסייע לאויב במלחמתו בישראל וזאת מתוך כוונה לסייע לו בכך. עיקרו של הקשר בכך שהנאשמים נסעו מספר פעמים, כל אחד בתורו, לסעודיה, שם נפגשו עם נביל, מתוך מטרה לסייע לו באיתור מקום מסוים באזור היישוב ציפורי הסמוך לנצרת-עילית (להלן: המקום), בו מוטמנים אמצעי לחימה וכסף, כאשר הנאשמים הבינו שאמצעי הלחימה עלולים לשמש לשם ביצוע פיגוע בישראל. בעוד המערער הופקד על מציאת המקום, המשיב התבקש על-ידי נביל לסייע למערער לאתרו וכן לעמוד בקשר עם המערער לשם כך. הנאשמים אף קיבלו מנביל סכומי כסף שונים בשווי אלפי דולרים מעת לעת. לשם הוצאת הקשר אל הפועל נפגשו הנאשמים זה עם זה לצורך תיאומים ותכנונים שונים. המערער ניסה לאתר את המקום בשתי הזדמנויות שונות ללא הצלחה. המשיב אף הוא ניסה לאתר את המקום אך ללא הועיל.

           עוד על-פי כתב האישום, קשר המשיב קשר עם נביל מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, כי ימסור ביודעין ידיעה לאויב או בשבילו (כאמור בסעיף 111 לחוק העונשין), בכך שקיבל את הצעתו של נביל לצלם מקומות בישראל על-מנת שהמידע ישמש את סוריה במלחמה עתידית מול ישראל.

5.        באשר למערער דחה בית המשפט את טענת בא-כוחו לפיה הקשר שיצר המערער עם נביל נבע מרצונו לקבל לידיו את מה שהגדיר "זכויות כספיות": כסף אותו ביקש לקבל מנביל כפיצוי על עונש מאסר שריצה בשל ביצוע עבירות ביטחון עם נביל בעבר. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם אכן המניע הכספי הוא שהוביל את המערער ליצירת הקשר עם נביל, הרי שהנסיבות העובדתיות מלמדות כי במסגרת אותו קשר רתם עצמו המערער מחדש לשירות הארגון. כנסיבות לחומרא ציין בית המשפט את חומרת המעשים, את עברו הפלילי הביטחוני של המערער הכולל ריצוי מאסר בפועל שלא הביא להרתעתו, וזאת כאשר כנגד המערער תלוי ועומד עונש של שנתיים מאסר מותנה. כנסיבות מקלות ציין בית המשפט את הודאתו של המערער בשלב מוקדם של ההליך.

6.        באשר למשיב ציין בית המשפט את חומרת המעשים ואת עברו הפלילי בתחום עבירות הביטחון, הכולל ריצוי מאסר בפועל. מנגד פירט בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המשיב ובהן את רצונו העז לקיים קשר קרוב עם נביל אחיו, וכן את הודאתו ואת החרטה שהביע.         

7.        לעמדת המערער במסגרת ע"פ 4680/11 - באמצעות בא כוחו, עו"ד חוסיין אבו חוסיין - שגה בית המשפט עת החמיר בעונשו חרף קיומן של נסיבות מקלות בעניינו ובהן הודאתו בשלב התחלתי של ההליך ונסיבותיו האישיות הקשות. המערער הוסיף והזכיר כי היכרותו עם נביל נעשתה אך על רקע רצונו לממש את "זכויותיו הכספיות" כאמור. המערער הוסיף וטען כי היה על בית המשפט להתחשב בכך שלא נגרם כל נזק לביטחון המדינה בפועל.

8.        המערערת במסגרת ע"פ 4779/11 (להלן: המדינה) - באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן - מלינה על קולת העונש שהושת על המערער. לטענתה, אין בנמצא כל מקור לשוני בין העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער במקרה דנן, לבין העונש שהושת עליו בעבר בגין עבירות ביטחוניות - שש שנות מאסר. המדינה מדגישה כי אין בטענה לפיה המערער פנה לנביל לשם מימוש "זכויותיו הכספיות" כאמור כדי להקל עליו, משקבלתם של הכספים אסורה לפי חוק איסור מימון טרור, וכן כי המערער הסכים לבצע מעשים נוספים עבור ארגון הטרור כך שממילא אותו מניע חדל מלהוות צידוק כלשהו. לבסוף טוענת המדינה כי אין בנסיבות האישיות של המערער כדי להצדיק הקלה בעונשו, בפרט כשהעבירות נעברו כשברקע תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה.

9.        המדינה המערערת במסגרת ע"פ 5269/11 טוענת כנגד קולת העונש שהושת על המשיב. גם לגביו טוענת המדינה כי אין כל הצדקה להבחין בין המעשים שעשה במקרה דנן לבין המעשים שביצע בעבר בגינן הושתו עליו שש שנות מאסר. עוד מוסיפה המדינה כי אין לייחס כל משקל לכך שלא נמצאו אמצעי לחימה בפועל, שכן המשיב היה מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו. עוד נטען כי יש להחמיר בעונשו של המשיב משום שזה גילה יוזמה בעשותו פעולות אקטיביות שכלל לא נדרשו ממנו: ניסיון לגלות כמבצע בפועל את המקום. לבסוף נטען כי אין בנסיבותיו האישיות של המשיב כדי להצדיק הקלה בעונשו.

           בדיון לפנינו טען המשיב - באמצעות באת כוחו, עו"ד סמדר בן נתן - כי יש לדחות את ערעורה של המדינה על קולת העונש שהושת עליו, בין היתר על סמך כך שהביע חרטה וקיבל אחריות מלאה על מעשיו. לעמדת המשיב, בכך נבדל המקרה דנן מן ההליך הקודם בעניינו, כאשר ממילא המאסר הקודם שהושת עליו היה חמור ואף מופרז.

10.      יצוין כי במהלך הדיון לפנינו הצענו לצדדים לחזור בהם מערעוריהם, אך המדינה בחרה מטעמיה לעמוד על ערעוריה.

11.      לאחר שעיינתי בשלושת הערעורים על נספחיהם וכן באסמכתאות שהגישו הצדדים במהלך הדיון לפני בית משפט זה, ולאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותם וכך אציע לחבריי לעשות. נסיבות המקרים דנן אינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, אשר כידוע שמורה למקרים חריגים בהם העונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת [ראו למשל: ע"פ 820/05 מדינת ישראל נ' אבו הודאן (טרם פורסם, 25.7.2005); ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012)]. נוסף על כך, כל אשר נטען לפני בית משפט זה עמד אף לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, שנתן דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, לקולא לחומרא.

           לפיכך, אינני רואה צורך להידרש לכל אחת ואחת מן הטענות שנשמעו מטעם הצדדים, ואסתפק בדברים קצרים כדלקמן:

           באשר לערעורו של המערער כנגד קולת העונש, הרי שאין בטענותיו ממש. מעשיו של המערער הינם חמורים עד מאוד, וברי כי היה בהם פוטנציאל ממשי לפגיעה בביטחון המדינה. כבר נפסק לא אחת כי דרושה ענישה מחמירה בגין עבירות שעיקרן סיוע לפעילות טרור, זאת גם שעה שהמעשים לא נשאו פרי [ראו למשל: ע"פ 3637/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.3.2012), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט ח' מלצר]. באשר לטענת המניע, בדמות רצונו של המערער לממש את "זכויותיו הכספיות", אין לי אלא לציין כי מוטב היה לו טענה זו לא הייתה נטענת, ובוודאי שהיא איננה מצדיקה כל הקלה בעונשו של המערער. אוסיף כי דבריו של בית המשפט המחוזי לעניין אותו מניע ובדבר כך כי ממילא נסיבותיו של המקרה מצביעות על הירתמות מחודשת מצדו של המערער לסיוע לארגון, מקובלים אף עלי.

           באשר לערעורים מטעם המדינה בדבר קולת העונשים, אף אם צודקת היא כי אלו אכן מקלים באופן יחסי, כאמור אין המדובר בסטייה מנורמת ענישה מקובלת המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. בגוזרו את דינם של הנאשמים לקח בית המשפט המחוזי בחשבון בין היתר את עברם הפלילי הביטחוני, ובכל זאת החליט לגזור את דינם כפי שהחליט, זאת על סמך נסיבות מקלות בעניינם. טענת המדינה לפיה אין כל צידוק לשוני בין גזרי הדין בעניין דנן ובין גזרי הדין בגין הרשעותיהם הקודמות של הנאשמים בעבירות ביטחוניות דומות, איננה מדויקת, שהרי אותן נסיבות מקלות כאמור לא היו קיימות בהליכים הקודמים. כך, הנאשמים התעקשו אז על ניהול הליך הוכחות בעניינם ובכך לא חסכו זמן שיפוטי, וכפועל יוצא מכך לא הביעו כל חרטה על המעשים [ת"פ (מחוזי נצרת) 1095/00 מדינת ישראל נ' אגבריה (טרם פורסם, 28.11.2001), בעמ' 3 לגזר הדין, שצורף כנספח לערעורה של המדינה, ואשר לא פורסם מחמת היותו חסוי]. ברי כי בנסיבות אלה יש כדי לשנות ולו במעט את האיזון שערך בית המשפט בין שיקולי הענישה השונים, והדברים ידועים.