העליון דחה ערעורו של מורשע במכירת נשק צה"לי לפלשתינאים - פסקדין

השופט נ' הנדל:

1.         מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ת"פ 40033/08, מיום 23.4.2009 שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף), לפיו הורשע המערער בביצוע 4 עבירות עסקאות בנשק, וכן עבירות של גניבת נשק, מסירת הודעה כוזבת וקשירת קשר לביצוע פשע (סעיפים 144 (ב)(2), 383(א)(2) ביחד עם סעיף 384, 243 ו-499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה (להלן: 'חוק העונשין')). המערער נידון ל-9 שנות מאסר. עוד הוטל על המערער מאסר מותנה בן 20 חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות בנשק, וכן מאסר מותנה בן 10 חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות של קשירת קשר ומסירת ידיעות כוזבות. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מ-3 עבירות נוספות של גניבה. עוד זוכה המערער מעבירה נוספת של קשירת קשר. הערעור דנא מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש.

2.         העובדות הרלוונטיות שנקבעו בהכרעת הדין הינן אלו: במועד הרלוונטי לאישום, היה מצוי המערער, תושב היישוב שבי שומרון, בחובות כספיים כבדים. במהלך שנת 2006, הכיר המערער שניים, חליל טיון (להלן: "חליל") ומועין ברהם (להלן: "מועין"), תושבי הרשות הפלסטינאית. בחודש אפריל 2006 קשר המערער קשר עם מועין למכירת אמצעי לחימה. המערער, שהיה חלק מכיתת הכוננות בישובו, מכר למועין את נשקו השייך לצה"ל מסוג רוס"ר M16 ארוך (להלן: "הנשק הראשון"), ובנוסף מכר לו אפוד ושש מחסניות מלאות בכדורים. תמורת העסקה קיבל המערער ממועין סך של 15,000 ש"ח. מספר ימים לאחר שמכר למועין את נשקו האישי, דיווח המערער בכזב כי הנשק נגנב מביתו, וכן העיד על כך לפני חוקרי מצ"ח. בשלושה מקרים אחרים מכר המערער למועין נשק מסוג גלילון ומחסנית תואמת עם כדורים תמורת 20,000 ש"ח, עוד מכר רוס"ק M16 קצר ושתי מחסניות תמורת 18,000 ש"ח, וכן רוס"ר M16 ארוך נוסף ושתי מחסניות תואמות תמורת 15,000 ש"ח (להלן: "הנשקים 2-4").  במסגרת כתב האישום נטען כי המערער אף גנב את הנשקים 2-4, אולם הוא זוכה מאישומים אלה.

            בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער במיוחס לו, וטען כי נשקו האישי אכן נגנב ממנו. יודגש כי המערער לא כפר בהיכרותו עם מועין וחליל, אך העיד כי היכרות זו התבססה על היותם של השניים בעלי עסקים לתיקון רכבים ביישוב הסמוך למקום מגוריו.

            בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על עדותו של מועין, תוך קביעה כי עדותו מהימנה. צוינה התרשמותו של בית המשפט לחיוב מהעדות, ונקבע כי לא נמצאו בה אי דיוקים מהותיים. יחד עם זאת, בהיות מועין "עד-שותף" כפי שעולה מהתיאור דלעיל, היה על בית המשפט המחוזי למצוא חיזוקים ותימוכין לעדותו - "תוספות ראייתיות בעלות משקל ממשי". חיזוקים אלה מצא בית המשפט המחוזי, בין היתר, בעדותו של חליל; בפלטי שיחות טלפון בין המערער לבין חליל ומועין; בהתאמה בין נשקים שנגנבו בתקופת הזמן הרלוונטית לבין אלה שנמכרו למועין; בידיעת מועין כי הנשק הראשון שנמכר לו הוא נשקו של המערער ובשקריו של המערער. יודגש, כי גם חליל, אשר הוכרז כעד עוין לתביעה, מסר גירסה המפלילה את המערער, אולם זו נדחתה כבלתי מהימנה.

            בבואו לגזור את עונשו של הנאשם, ציין בית משפט קמא את חומרת המעשים את רף הענישה הגבוה שנקבע להם בבית משפט זה. משקל מועט ניתן לנסיבותיו האישיות של המערער אשר עמדו לזכותו.

הערעור

3.         טענתו העיקרית של המערער הינה כי קיימים ליקויים רבים בגרסתו של העד המרכזי מועין, ויש לקבוע כי עדותו אינה מהימנה. באם כך ייקבע, הרי שנשמטת הקרקע תחת ההרשעה, אף אם החיזוקים לעדות הינם בנמצא. במידה ולא ניתן להפריך את עדותו של מועין, טוען המערער כי החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי לעדותו של מועין הינם חלשים. הוסף כי במקרה הנדון צריך היה בית המשפט להצביע על תוספת ראייתית בדרגת סיוע ולא בדרגת חיזוק. הודגש כי קיימת מערכת של ראיות ומחדלי חקירה המרחיקה את המערער מן העבירה ומקימה ספק בעצם הרשעתו. באשר לגזר הדין סבור המערער כי העונש שהושת עליו לריצוי בפועל אינו תואם את נסיבות העניין ונסיבותיו האישיות, וכי חורג הוא מן המקובל והנהוג בתיקים מסוג זה.

            לדעת המשיבה אין מקום לקבל את הערעור. נטען כי הליקויים הנטענים בעדותו של מועין אינם נכונים ואינם פוגמים בעדותו. צוין כי אין מקום לדרישת חיזוק מחמירה כאשר לעד השותף אין כל אינטרס בהפללת הנאשם. לעניין חומרת העונש נטען כי המדובר במכירה סדרתית של כלי נשק, מתוך בצע כסף וללא הבעת חרטה. פסקי הדין המקלים שהובאו על ידי המערער עוסקים במקרים בהם נתפס הנשק על ידי הרשויות טרם הועבר לגורמים עויינים, ואין הדבר כך בענייננו.

דיון והכרעה    

4.         כאמור, המערער מבסס את טיעוניו על שלושה אדנים - א. חוסר המהימנות בעדותו של מועין; ב. היעדר חיזוקים לעדותו של עד-שותף; ג. מחדלי חקירה וקשיים ראיתיים. אדון באלה כסדרם, תוך פירוט טענות המערער הרלוונטיות.

א. עדותו של מועין

            לטענת המערער, מועין אמנם הפלילו מעל דוכן העדים בבית המשפט המחוזי ואף בחקירותיו במשטרה. יחד עם זאת, משך חודשיים בהם שהה במעצר וטרם הפליל את המערער, הכחיש מועין שוב ושוב כל מעורבות בעניין הסחר בנשק. נטען שאין להסתמך על עדותו של מועין, וכי הלה לא העלה כל טעם ממשי לשינוי גרסתו הפתאומי. כך לדוגמא, הטעם לפיו נאמר לו שהמערער וחליל הפלילו אותו ומשכך החליט לשנות את גרסתו -  חסר כל יסוד עובדתי. המערער סבור כי חליל ומועין רצו להפלילו וכי מועין ביקש להשיג יתרון במשפט אחר המתנהל נגדו. מועין שגה בתיאור הנשקים ומועדי העסקאות, ולדעת המערער מדובר בסתירות מהותיות וחשובות המאפילות את הליך בירור אשמתו. המערער גורס כי מאחר ועדותו של חליל נדחתה בהיותה בלתי מהימנה- הרי שעדותו של מועין הופכת למעשה לעדות יחידה, ומשכך יש פתח רחב יותר לערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות.

            המשיבה גורסת כי מועין לא שיתף אחרים בדבר עסקאות הנשק שביצע, שכן רצה לשמור את הרווחים מהן לעצמו. משכך, חשב שאין ביכולת החוקרים להפלילו ועל כן דבק בהכחשתו. אולם משהבין מועין כי חליל הפליל אותו, הרי שניצב הוא בפני מבוי סתום ומסר את הדברים כהווייתם. לטענת המשיבה, אף ההגנה מסכימה בסיכומיה בבית המשפט המחוזי שמועין וחליל חלקו תא משותף רק לאחר ששניהם הפלילו את המערער, ומשכך לא ניתן לקבוע כי מועין למד את הגירסא המפלילה מפיו של חליל.

            לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לעניין מהימנותו של מועין. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ומתגובותיו, ונקבע כי מועין יצר רושם של אמינות גם כאשר יישב את הסתירות שבהודאתו עם גרסאותיו הראשונות בחקירה. כלל נקוט הוא מלפנינו כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט קמא. כפי שצוין בע"פ 10943/03 אלעסימי נ' מדינת ישראל (15.12.2005):

"הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437)".

כך יש להשיב גם לגבי הטענה הנוספת של המערער, לפיה הוא ומועין היו מצויים בסכסוך כספי, אשר בגינו חפץ האחרון להפליל את המערער. טענה זו נטענה ללא תשתית ראייתית מספקת בהליך קמא, וגם במסגרת הערעור אין לה על מה שתסמוך. אף אינני סבור כי אי הדיוקים בעדותו של מועין יורדים לעומקו של עניין. אין בהם בנסיבות העניין כדי לשמוט את הקרקע מתחת העדות (וראו כללי ההכרעה למשל בע"פ 5255/10 עמי רודוניה נ' מדינת ישראל (27.3.2011); ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.3.2011)). אין לדחות את קביעת בית משפט קמא לפיה אי דיוקים אלה מקורם בחלוף הזמן שבין דברי מועין בחקירה לבין עדותו בבית המשפט, ושאין בהם כדי להפריך את עדותו. אמנם, על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה שעה שהוא מרשיע על סמך עדותו של עד יחיד. אולם לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי סטה מכלל זה שעה שבחן את עדותו של מועין. ההיפך הוא הנכון. בית המשפט נתן דעתו לחלקים הבעייתיים בעדות זו, ומצא כי אין הם כבדי משקל.

משאלה פני הדברים, לא מצאתי כאמור להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בכל הנוגע למהימנות גרסתו של מועין. על כן יש לבחון את האדן השני בערעור - עוצמתם של החיזוקים לעדותו של מועין נוכח היותו עד שותף שגם טרם נגזר דינו.

ב.         תוספת ראייתית - "דבר לחיזוקה"