השופט י' עמית:
האם זכאי המערער להגנת אי שפיות או לענישה מופחתת בגין מעשה רצח? זו השאלה המובאת לפנינו כערכאת ערעור "בגלגול שני".
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר-שבע (כב' השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ), בגדרו הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1967 (להלן: חוק העונשין), ונגזר עליו מאסר עולם.
כתב האישום, העובדות וההליכים
1. על פי עובדות כתב האישום, ביום 1.6.2003, בסמוך לשעה 12:25 בצהריים, נדקר דוד (דטו) מנשרוב (להלן: המנוח) על ידי המערער בעשרים ושלוש דקירות סכין בחלקי גופו השונים ונמצא מתבוסס בדמו בגן ציבורי בסמוך לתיכון מקיף ג' באשדוד (להלן: הגן הציבורי). המנוח הובהל לבית החולים בעודו מונשם, אולם הרופאים לא הצליחו להציל את חייו והוא נפטר. מוקדם יותר באותו היום נדברו המערער והמנוח להיפגש ולשחק בקלפים יחדיו. בסביבות השעה 12:15 לקח המנוח את המערער במכוניתו אל הגן הציבורי, שם נתגלע ביניהם ויכוח סוער, כאשר המערער טען שלא ישחק בקלפיו של המנוח שכן הם "מסומנים". בשלב זה, שלף המערער את סכינו ודקר את המנוח ולאחר מכן ברח מן המקום לא לפני ששדד את ארנקו של המנוח ובמנוסתו השליך את הסכין.
בגין כל אלו הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט וזיכה אותו מחמת הספק מעבירת השוד. בגין כל אלה, נגזר על המערער עונש של מאסר עולם.
2. המערער הינו יליד שנת 1967, ובשנת 1999, לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה בגרוזיה, עלה לארץ. המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה. את ההתקף הפסיכוטי הראשון חווה המערער בשנת 1995 עוד טרם עלייתו לארץ, והוא חווה התקף נוסף לאחר עלייתו ארצה, בעקבותיו אושפז בשנת 1999 בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב בין התאריכים 13.12.1999-27.11.1999 (להלן: האשפוז הראשון). מאז ועד לקרות האירועים נשוא ערעור זה חי המערער בביתו עם אשתו וילדיו, כשהוא מטופל בתרופות שונות (הלידול, קלופסיקול, זפרקסה, אלפרליד, במצטבר ולחלופין) ומבקר באופן תדיר אצל רופא קופת החולים בשם ד"ר אלש.
לגרסת המערער, הוא אכן נפגש עם המנוח ונסע עמו לגן הציבורי, אולם אינו זוכר את שאירע לאחר תחילת הויכוח בינו לבין המנוח ועד שמצא עצמו מלוכלך בדם שסבר שהוא שלו, בשכונה שאיננו מכיר ומשם נסע במונית שירות לביתו. לטענתו, הדבר האחרון שזכור לו, שאמר למנוח כי איננו חש בטוב ושיניח לו.
אין חולק כי לאחר הגיעו לביתו, נכנס המערער ישירות לרחוץ את ידיו ולהחליף בגדיו. כששאלה אותו אשתו היכן היה והיכן גופייתו, ענה כי היתה קטטה "עם החבר'ה" והוא השאיל את גופייתו לאחד מהם. לאחר מכן הכניס המערער את בגדיו לשקית, יצא עם השקית מן הבית וחזר בלעדיה. ביום המחרת השליך אף את נעליו, לטענתו כיוון שהיו לוחצות, ורכש במקומן חדשות. עוד ביום הרצח ניסה המערער לפנות אל ד"ר אלש, אולם בפנותו אל המרפאה מצא אותה סגורה.
למחרת האירוע, הגיע המערער למרפאתו של ד"ר אלש וטען כי הוא חש הרעה במצבו הנפשי, שכן הוא חש התגברות ב"קולות" הפוקדים עליו לפגוע באחרים ובעצמו והוא מבקש להתאשפז. ד"ר אלש, שלא ידע אודות האירוע ביום שלפני כן, הפנה את המערער לבית החולים באר יעקב. במכתב ההפנייה ציין ד"ר אלש כי המערער טופל בתרופות לסירוגין ולא הקפיד על נטילתן, כי התופעות הכרוניות של סימפטומים הליצוטורים התגברו וכי בתוכן דבריו מחשבות פראנוידיאליות של רדיפה. המערער התאשפז ביום 3.6.2003 במחלקה הפתוחה של בית החולים ושהה שם עד ליום 10.6.2003, אז נעצר בחשד לרצח ושוד המנוח.
3. בהליך שהתנהל "בגלגול הראשון" בפני בית משפט קמא התמקדה באת כוח המערער דאז בטענה כי לא המערער הוא שרצח את המנוח, שכן הוא עצמו איננו זוכר את האירוע, והתיאור אותו מסרה עדת הראייה לאירוע איננו תואם את מראהו החיצוני של המערער. בית משפט קמא דחה טענה זו, ניתח את הראיות והעדויות שהובאו בפניו וקבע כי עדותה של עדת הראייה מהימנה עליו, ודי בה כדי להרשיע את המערער, שאישר בעצמו כי כנראה הוא זה שנטל את חיי המנוח.
בפני בית משפט קמא הוצגו שתי חוות דעת של ד"ר ניקולאי קוסוב (להלן: ד"ר קוסוב), האחת (נ/5) נכתבה לאחר שהמערער שהה בהסתכלות לשם קביעת כשירותו לעמוד לדין, והשניה (נ/6) נכתבה לאחר שהמערער שהה בהסתכלות לאחר הגשת כתב האישום לשם קביעת אחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשה (להלן, בהתאמה: חוות הדעת הראשונה וחוות הדעת המשלימה). בחוות הדעת תואר מצבו הרפואי של המערער ונקבע כי למרות הסכיזופרניה בה הוא לוקה, הרי שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו הוא לא היה בהתקף פסיכוטי והיה מודע למשמעות מעשיו ומסוגל לשלוט בהם. לא הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המערער ובאת כוחו דאז הודיעה לבית המשפט כי למרות שפנתה לשלושה פסיכיאטרים לא עלה בידה לקבל חוות דעת נגדית.
ביום 3.5.2005 הורשע המערער ברצח המנוח בכוונה תחילה, בהחזקת סכין שלא כדין ובשיבוש מהלכי משפט. זאת, בהתבסס בין היתר על גרסתו של המערער עצמו, תיאור עדת הראייה ובמסקנתו שהמערער ולא אחר הוא שהרג את המנוח. עוד נקבע כי המערער אכן סובל מבעיות נפשיות אך אין לכך קשר למעשים המיוחסים לו וכי היה בר עונשין בעת ביצוע המעשה. המערער זוכה מחמת הספק מעבירת שוד שיוחסה לו בכתב האישום, ולפיה לפני בריחתו נטל מכיסיו של המנוח סכום כסף. בעקבות הרשעתו ברצח, גזר בית משפט קמא את דינו של המערער למאסר עולם.
4. ביום 1.9.2005 ערער המערער על פסק הדין בעניינו, הפעם כשהוא מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית. בערעור נטען כי פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על חומר חסר, שכן לא הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המערער ולא הוצגו בפני בית המשפט מסמכים רפואיים נוספים המתייחסים למצבו הנפשי. המערער עתר אפוא בשלב הערעור להגיש ראיות חדשות בדמות אותם מסמכים וכן חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו שנערכה על ידי ד"ר גיל זלצמן (להלן: ד"ר זלצמן). ביום 10.7.2007 הורה בית משפט זה (בהרכב כב' השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וד' ברלינר) להשיב את עניינו של המערער לבית המשפט המחוזי לשם בירור נפקותן של הראיות החדשות שהגשתן הותרה, וכי הליך הערעור יישאר תלוי ועומד.
5. משהוחזר הדיון לבית משפט קמא, נחקרו ד"ר זלצמן וד"ר קוסוב על חוות דעתם, והדיון התמקד במצבו הנפשי של המערער בעת הרצח, ובשאלה אם ניתן להחיל בעניינו את סייג אי השפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, ולמצער, אם יש מקום להטיל ענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק. ד"ר קוסוב היה נחרץ בדעתו כי אין קשר סיבתי בין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער ובין התנהגותו באירוע. לעומתו, סבר ד"ר זלצמן כי ישנו קשר אפשרי בין המחלה לבין מעשיו של המערער בעת האירוע. אציין כי לאחר חקירתו של ד"ר קוסוב, הוגשה חוות דעת משלימה של ד"ר זלצמן מיום 23.11.2008 (נ/12) עליה לא נחקר לאחר שהתביעה ויתרה על חקירתו.
6. המערער טען כי בעת המעשה היה מצוי במצב פסיכוטי פעיל, ולחלופין, במצב של דיסוציאציה (התנתקות). לטענתו, יש לבכר את חוות דעתו של ד"ר זלצמן על פני זו של ד"ר קוסוב, שכן היא מבוססת על תשתית ראייתית לגבי מצבו הנפשי סמוך לפני ולאחר ביצוע העבירה, אשר בחלקה לא היתה בפני ד"ר קוסוב בעת מתן חוות דעתו. לחלופין נטען כי המערער זכאי לענישה מופחתת מכוח סעיף 300א לחוק העונשין. לחלופי חלופין, נטען כי יש לייחס לו יסוד נפשי של הריגה, בשל ההפרעות הנפשיות מהן סבל, ואשר שוללות את יסוד ההחלטה להמית, כנדרש בעבירת הרצח, או מקלות על הקריטריונים הנדרשים להקמת יסוד הקנטור.
לעניין העבירה של שיבוש מהלכי משפט טען המערער כי אמנם השליך את גופייתו, אך שלא מתוך מטרה להעלים ראיה אלא כיוון שסלד מהדם על הגופייה, שסבר שהיה דמו שלו.
פסק דינו של בית משפט קמא ב"גלגול השני"
7. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי יש להותיר את הכרעתו "בגלגול הראשון" על כנה. בית המשפט התרשם כי המערער היה מניפולטיבי בעדותו וכי טענותיו שאינו זוכר את האירועים ו"התנתק" מהסביבה במהלכם אינן משקפות את שאירע בפועל. עוד נקבע כי נתמלאו כל היסודות הנדרשים להרשעה ברצח בכוונה תחילה - ממספר הדקירות ומיקומן עולה כוונה להמית, הוצאת הסכין והנפתו ממלאים אחר יסוד ההכנה, ולא הוכח קיומו של קנטור.