העברת תובענות לבית המשפט בירושלים מחמת חוסר סמכות מקומית של בית משפט השלום בחדרה - פסקדין

השאלה שצריכה הכרעה היא האם לבית המשפט כאן סמכות מקומית לדון בתובענות.

המשיבה הגישה שתי תובענות כנגד המבקש, ושתי התובענות מקורן באותה מסכת עובדתית.

לטענת המשיבה, היא השכירה למבקש דירה בירושלים, ולטענתה לא עמד המבקש בכל התחייבויותיו על פי הסכם השכירות.

הסכם השכירות שבין הצדדים נעשה בעל פה, ולא בכתב, כפי שטוענת המשיבה עצמה בכתבי התביעה שהגישה.

אחת התובענות הועברה בטעות לבית המשפט בירושלים לאחר שתגובת המשיבה לבקשה לא הובאה בפניי.

לאחר שהובאה התגובה בפניי, נקבע דיון בשאלת הסמכות המקומית, ולשם כך גם הוחזרה התובענה שהועברה לירושלים.

בדיון, ביום 18.2.07, שמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, מעבר לטיעונים הכתובים שהוגשו על ידם.

אני סבורה כי הצדק עם המבקש, ואין סמכות מקומית לביהמ"ש כאן לדון בתובענה.

בכתבי התביעה טענה המשיבה כי "לבית משפט זה (חדרה, ה.א.) הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה זו לאור עניינה סכומה ומקום מגוריה של התובעת" (ס' 26/46 לתובענות).

עניינה של התובענה וסכומה רלבנטיים לשאלת סמכותו העניינית של בית המשפט, ואילו מקום מגוריה של התובעת מקים, לטענת המשיבה, סמכות מקומית לביהמ"ש כאן לדון בתובענה.

ב"כ המשיבה טען בפניי כי לאור הפסיקה, ובפרט רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, קמה סמכות מקומית לדון בתובענה במקום מגורי התובעת.

לטענת ב"כ המשיבה, יש לקרוא את הוראות תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיהן נתונה סמכות מקומית לבית המשפט שבתחומו מצוי "המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות", ביחד עם הוראות סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, לפיו "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה...".

לפיכך, טוען ב"כ המשיבה כי המקום המיועד לקיום ההתחייבות הוא במקום מגוריה של התובעת.

אינני מקבלת טענה זו.

על פי תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, חייב כתב תביעה לפרט את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה (תקנה 9(6)).

לפיכך, היה על התובעת, המשיבה, לפרט בכתב התביעה את העובדות שלטענתה מקימות סמכות לביהמ"ש הזה לדון בתובענה, כאשר בכלל זה עליה לפרט הן את העובדות המקימות סמכות עניינית, והן את העובדות המקימות סמכות מקומית.

כתב התביעה, עניינו התחייבויותיו הנטענות של המבקש לשלם למשיבה סכומים כאלה ואחרים בגין הסכם שכירות שהיה ביניהם, ואולם כתב התביעה מתעלם לחלוטין משאלת המקום שנועד על פי ההסכם לקיום התחייבות זו של המבקש.

למעשה, אין בכתב התביעה כל טענה שהיא הנוגעת לסיכום שהיה בין הצדדים, באשר למקום שבו ישולמו הסכומים המגיעים למשיבה, לטענתה, על פי ההסכם.

חשוב להדגיש כי הוראת סעיף 44 לחוק החוזים, לפיה יש לקיים חיוב במקום עסקו של הנושה, יפה רק כאשר לא הוסכם על מקום קיומו של החיוב, והדברים עולים מפורשות מנוסח סעיף 44 הנ"ל.