העברות בעלות בנכס המבטלות הסכמות קודמות – דחיית בקשה לסתירת הדין - פסקדין

לפנינו בקשה לסתירת הדין (להלן: הבקשה) שעניינה בפסק הדין שניתן בט"ו במרחשוון התש"ף (13.11.2019) בערעורה של המערערת באותו הליך – המשיבה בהליך דנן על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים. עיינתי בבקשה ובתגובה ושבתי ועיינתי גם בפסק דיננו ובחומר שבתיק, וזאת אשר העלתה מצודתי:

בית דיננו פסק את דינו של הסכם הממון שנכרת בשעתו בין הצדדים וקיבל את ערעורה של המשיבה דנא – המערערת בהליך האמור – באומרו, במסקנתו, כדלהלן:

א.אנו מקבלים את הערעור בכל הנוגע לתוקפו של 'הסכם הממון' שנכרת בין הצדדים בשנת 1994 וקובעים כי הוא משולל כל תוקף.

ב.גם אם היה תוקף משפטי או הלכתי ל'הסכם הממון' אין ספק שעצם העברת הנכס כולו על שם המשיב והחזרת רישום מחציתו על שם המערערת היא מעשה המוכיח חזרה מהסכם הממון, ונתינה מפורשת לאישה בקניין המועיל הן הלכתית והן חוקית כפי שהארכנו לבאר בפסק הדין.

ג.תוצאת האמור היא כי הבעלות בנכס [...] היא בעלות משותפת של שני הצדדים [...]

דיון והכרעה

אין בבקשה השגות על שנקבע בחלקו הראשון של פסק הדין שביסס וביאר את היותו של ההסכם המדובר 'הסכם ממון' הטעון אישור – אישור שלא ניתן – ועל האמור בדבר בטלותו משלא אושר כדין.

על חלקו השני של פסק הדין מדלגת הבקשה בקלילות, תוך שהיא מבקשת לאשר את פסקו של בית דין קמא ולא מטעמו ולהמיר לצורך כך את ביסוסו על הסכם הממון בביסוסו על הסכם אחר, הסכם הנאמנות שנכרת בין הצדדים טרם נישואיהם ושלכאורה אינו לוקה ב'מום' זה של העדר האישור שכן עומד הוא על רגלי עצמו ואין הוא הסכם שלגביו נצרכת, בהוראת המחוקק, תמיכה בקביים של אישור.

אכן גילויו של הסכם הנאמנות שופך אור על מקצת מהפינות החשוכות במסכת העובדתית שבעניינם של הצדדים, על קיומן של הללו באו בפסק הדין הערות לרוב, ואם עתה באו אליהן גם הארות – מה טוב.

ברם מן הבקשה נעדר הסבר ומענה של ממש לשאלה הכיצד יש בגילויו של הסכם זה כדי לגשר על הפער שבין ההסכם לבין השינויים ברישום הבעלות שנעשו לאחריו, והכיצד מדלגת היא על משוכתם של הקניינים שנעשו בשלבים מאוחרים יותר בין הצדדים. הסכם הנאמנות מלמד כי כשרכשה המשיבה את הנכס מרשות מקרקעי ישראל (אז 'מנהל מקרקעי ישראל') רכשה אותו בעבור המבקש, אין כל דרך לקרוא בלשונו של הסכם זה הסכמה כי גם רכישתה או קבלתה את הנכס, כולו או חלקו, במתנה שנים מאוחר יותר מן המבקש עצמו גם היא הייתה בבחינת רכישה בנאמנות בעבורו או כל פיקציה אחרת.

המבקש 'יצא ידי חובתו', כנראה, בעניין זה באומרו "גם העברת מחצית מהנכס למשיבה ב־21.2.2001 נעשתה במפורש במסגרת הנאמנות, כמפורש ב'רחל בתך הקטנה' בתצהיר שעליו חתומה המשיבה [...]" דא עקא, בתצהיר זה שאכן היה לפנינו כבר בעת שנכתב פסק הדין ואף הוזכר בו אין אזכור להעברת מחצית הזכויות, או חלק אחר שלהן, מהמבקש אל המשיבה או להפך כי אם אישור כי, במועד כלשהו שלא ניקב בתצהיר זה, רכשה המשיבה את הזכויות בנכס (אז: במגרש) בנאמנות בעבור בעלה.

לא ברור מהתצהיר, אף לא מתאומו שעליו חתום המבקש, לאיזו מטרה נצרך התצהיר. אך תהא זו אשר תהא ברי כי פרשנותו של המבקש כי תצהיר זה מלמד "במפורש" כי "העברת מחצית מהנכס למשיבה ב־21.2.2001 נעשתה במסגרת הנאמנות" אינה מתקבלת על הדעת. פרשנות זו לא הייתה הולמת את הדברים אף לו לא ידענו להצביע על רכישה אחרת שנעשתה בנאמנות ושאליה אל נכון מכוון התצהיר, על אחת כמה וכמה שאינה קבילה משידענו גם ידענו מהי אותה הרכישה. אין כאן את האמירה שמייחס המבקש למסמך זה לא "במפורש" ואף לא 'במרומז', לא בכתוב ולא 'בין השורות'.

"גם לו הייתה הרכישה הראשונה בנאמנות" כתבנו בפסק דיננו, ולצורך העניין – ומאחר שלא נטען עתה בתשובתה של המשיבה לבקשה כי הסכם הנאמנות שהוצג עתה לפנינו מזויף או פגום בפגם אחר שיש בו כדי להביא לבטלותו – נניח עתה כי אכן כך הייתה, מכל מקום –

העברות הבעלות שהיו לאחריה מהבעל (לאחר שקיבל בעצמו את הבעלות) לאישה, ולאחר התצהיר בעניינה שוב העברת מחצית הזכויות לפחות אליה – דינן כמתנה. מתנה זו נרשמה כדין ונגמרה ברישום שהוא גם ראיה לתוכנו.

"ומעתה אף לו קיבלנו את הטענה כי הבעל היה הבעלים האמיתי מלכתחילה" המשכנו שם – "הבעלות עתה היא משותפת. לא כוונת שיתוף גרידא יש כאן אלא קניין והעברת בעלות מוחלטת לפחות בנוגע לאותה מחצית הרשומה על שם האישה."

הוספנו וביארנו: "העברת בעלות זו יש בה גם כדי לבטל את הסכם הממון – אף לוּ לא היה נצרך לאישור." ודעת לנבון נקל כי הוא הדין והוא הטעם לעניין הסכם הנאמנות.