הסוללים קבוצת ואח' נ' המשרד להגנת הסביבה/מחוז חיפה - פסקדין

פסק דין

השופטת אסתר הלמן, אב"ד:

1.זהו ערעור על הכרעת הדין, בה הורשעו המערערים בעבירה של איסור זיהום מים, עבירה לפי סעיפים 20ב' (א)(ב) יחד עם סעיף 20 כ"א ו- 20 כ"ב לחוק המים, התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק המים"), וכן בעבירה של גרימת ריח חזק ובלתי סביר, עבירה על סעיפים 3, 11, 11ג' ו- 14 לחוק למניעת מפגעים, התשנ"א- 1961 (להלן:"החוק למניעת מפגעים"). המערערים מבקשים לזכותם מן העבירות בהן הורשעו ולחלופין להתערב בגזר הדין ולהקל בעונשים שהושתו עליהם.

2.עובדות כתב האישום, שהוגש כנגד המערערים בבית משפט השלום בנצרת, בתמצית, מייחסות להם ביצוע העבירות בתקופה שבין חודש אפריל 2002 לחודש מרץ 2003 ובעיקר במועדים ספציפיים שפורטו בכתב האישום (להלן: "התקופה הרלוונטית").

3.על פי כתב האישום המערערת מספר 1 הינה אגודה שיתופית המקיימת פעילות עסקית באמצעות תאגידים, והכוללת, בין היתר, מדגרית עופות (להלן: "המדגרייה"). המערער מס' 2 שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כמרכז המשק במערערת מס' 1 וכחבר בדירקטוריון התאגידים אשר באמצעותם מנהלת המערערת 1 את עסקיה, ובכלל זה את המדגרייה. המערערת מס' 3 הינה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ הנמצאת בבעלות המערערת 1 ומנהלת את המדגרייה, ואילו המערער מס' 4 שימש כמנהלה של המערערת 3.

על פי עובדות כתב האישום, לצורך סילוק הפסולת מן המדגריה, הקימו המערערים רמפה, אשר בתחומה הוצבה מכולה אליה סולקה הפסולת, אשר כללה בין היתר: שרידי ביצים, פגרי אפרוחים ונוזלי ביצים. בתקופה הרלוונטית זלגו תשטיפים מזהמים מן המכולה דרך דלתה האחורית ודרך חורים בקרקעיתה ובדפנותיה על פני הקרקע ולתוך אפיק נחל ציפורי ובסמוך לו, וגרמו לזיהומו ולזיהום מי התהום בסביבה, וכן, גרמו לריח חזק ובלתי נסבל באזור.

המערערים, כך על פי כתב האישום, בחרו להתעלם מהתראות שנשלחו אליהם לסילוק המפגע, ומשכך שלח מר שלמה כץ, מנהל מחוז הצפון של המשרד לאיכות הסביבה, ביום 27/02/03, מתוקף סמכותו, התראה בכתב עפ"י סעיף 20 כ"א לחוק המים, בה נדרש המערער 2 לסלק את המכולה מקרבת הנחל, להפסיק את זרימת התשטיפים ולבצע את כל הפעולות הדרושות למניעת הישנות זרימת התשטיפים בעתיד. המערערים לא פעלו בהתאם להתראה.

4.המערערים כפרו בכל עובדות כתב האישום. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות הצדדים, ובסופו של דבר, בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי הוא מעדיף את ראיות התביעה על פני גרסת ההגנה. בית המשפט קמא שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי זרמו תשטיפים מזהמים מהמכולה לעבר אפיק נחל ציפורי, ואלה זיהמו את הסביבה ואת הנחל ובכל מקרה היו עלולים לגרום לזיהום.

5.בית המשפט קמא קבע כי לא עומדת למערערים הגנה הקבועה בחוק המים וכי אף הוכחה מודעותם של המערערים 2 ו- 4 לעובדה כי מהמכולה זורמים תשטיפים אשר מזהמים או עלולים לזהם את המים, ולמרות זאת בחרו להתעלם מההתראות ולא לעשות דבר למניעת הזיהום.

6.בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי המאשימה אף הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העבירה על פי החוק למניעת מפגעים, ולפיה הפסולת של המכולה אכן גרמה לריח בלתי סביר וחזק.

7.לפיכך, הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, דן אותם לתשלום קנסות וחייבם לחתום על התחייבות עצמית, להימנע מביצוע עבירה.

8.בית המשפט קמא בחן את אחריותם של כל אחד ואחד מהנאשמים (שעמדו מולו) וקבע כי הינם אחראים באופן ישיר לביצוע העבירות. אחריותה של המערערת מס' 1 נובעת על פי הכרעת הדין בשל היותה הבעלים של התאגידים, לרבות המערערת מס' 3. אחריותו של המערער מס' 4 הינה אחריות ישירה בהיותו מנהל המדגריות מאז חודש ינואר 1986, ומי שהיה האחראי להתקנת המכולה ולפעולותיה. בנוסף נקבעה אחריותו מתוקף היותו נושא משרה במערערת מס' 3. באשר למערער מס' 2, נקבע כי אחריותו נובעת מהעובדה כי שימש כמרכז המשק בקיבוץ, הוא מונה על ידי ההנהלה הכללית של הקיבוץ באישור האסיפה, שימש כממונה על כל הנושא הפיננסי של הקיבוץ וחבר בדירקטוריון של התאגידים, שהם כפופים להנהלת הקיבוץ, לרבות מערערת מס' 3, כמו כן הינו אחד מחברי ההנהלה של המערערת מס' 3.

נימוקי הערעור על הכרעת הדין

9.במסגרת הערעור על הכרעת הדין, תוקפים המערערים את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא בשניים:

א. קביעת אחריותם הפלילית של המערערים מס' 1,2, למעשים המפורטים בכתב האישום.

הטיעונים בנושא זה מתמקדים בהגדרתם של "נושאי משרה בתאגיד", החבים באחריות פלילית בגין עבירות על חוק המים וחוק למניעת מפגעים, שביצע תאגיד.

ב.הקביעה כי הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למערערים.

אחריותם של המערערים 1,2

10.לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערערים 1 ו - 2 בביצוע העבירות, בהעדר בסיס בחוק להכלילם בין האחראים מבחינה פלילית.

11.לפי הנטען, גם לו הייתה המערערת מס' 1 בעלת מניות במערערת מס' 3 אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי להטיל אחריות פלילית על הבעלים, מקום בו מורשע התאגיד.