אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הנוטל כספי חשבון משותף – עליו הראיה; השותפות וה'שקיפות' בין בני זוג

הנוטל כספי חשבון משותף – עליו הראיה; השותפות וה'שקיפות' בין בני זוג

תאריך פרסום : 23/08/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי
923740-1
07/07/2016
בפני הדיינים:
1. הרב שלמה שפירא - אב"ד
2. הרב אברהם מייזלס
3. הרב רפאל י' בן שמעון


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד אברהם וקסלר ו תמר נסימי גרבי
הנתבע:
פלוני
עו"ד צמח גרין
פסק דין

 

רקע

א)   הצדדים נישאו בל' בשבט תש"ע (14.2.2010).

בנם של הצדדים נולד בכ"א במרחשוון תשע"ב (18.11.2011).

בכ"ד בטבת תשע"ג (6.1.2013) הגישה האישה בקשה לגירושין. בתביעה זו לא הוזכרו ענייני הרכוש, אך בסעיף 6 לכתב התביעה כתבה האישה: "הבעל לא מוכן לממן צורכי ילדו וכן את צורכי אשתו".

למחרת, בכ"ה בטבת תשע"ג (7.1.2013), הגישה האישה תביעה לחלוקת רכוש. בכתב תביעתה כתבה:

"3. מיד לאחר החתונה העבירו הצדדים את כספי מתנות החתונה לבנק שבו עובד המשיב ב[...]

  1. הצדדים אף פתחו חשבון משותף בבנק דלעיל ולשם הזרימו את משכורותיהם. האישה – עובדת משרד החינוך בהוראה, והבעל – יועץ השקעות בבנק דלעיל.
  2. הבעל היה רודה באישה גורם לסכסוכים על רקע הוצאת כספים על ידי האישה והיה מונע ממנה למשוך כספים, היה מעליב אותה וגורם להשפלתה כך שהיא מרגישה מאוימת ונאלצת לקחת כספים מהוריה.
  3. כיום המצב הוא שהאישה לא יכולה להוציא כספים ונאלצה לפתוח חשבון בבנק אחר ושמה נכנסת משכורתה ומשם היא מושכת כספים לצרכיה ולצרכי הילד.
  4. בבנק אשר בו המשיב עובד כיועץ השקעות – בנק [...] ישנם כספים ששייכים למבקשת, כאמור: מתנות חתונה, משכורות שניתנו על ידי משרד החינוך במשך שנתיים.
  5. קיים חשש כי המשיב יבריח את כספי המבקשת אשר מפוזרים בחשבונות שונים מאחר והמשיב הינו יועץ השקעות.
  6. אשר על כן, מתבקש כבוד בית הדין להורות על עיקול כספי המשיב בבנק [...] עד לבירור מקורות הכספים וחלוקתם בצורה צודקת."

בי"ט בשבט תשע"ג (30.1.2013) התקבל בבית הדין מכתבה של האישה, כדלהלן:

"מצורף בזה פסיקתא.

הנתבע רוקן חשבונות הבנקים הרשומים בפסיקתא מכספי החתונה, פדיון הבן והברית.

התיק קבוע לשמיעה לתאריך 28.2.2013 לגירושין ולהשבת כספי שנלקחו כאמור, ברצוני להראות לבית הדין על משיכת הכספים דלעיל על ידי הנתבע שחציים שייכים לי."

ב)   הצדדים הופיעו לראשונה בפני בית הדין בי"ח באדר תשע"ג (28.2.2013) והעלו בפני בית הדין את מערכת היחסים העכורה ביניהם. האישה טענה נגד הבעל על יחסו הלא־הוגן והמשפיל כלפיה. הבעל התלונן שהאישה לא מתפקדת כאישה, ובעיקר התלונן על המעורבות הרבה והקשר בל יינתק שבין האישה להוריה, דבר שלא אִפשר לצדדים לנהל חיים עצמאיים. בדיון זה הועלו טענות הצדדים בעניין הרכוש המשותף. האישה, אביה ובאי כוחה אמרו:

"האישה: מתחילת הנישואין הרגשתי שהוא התחתן מתוך רצון לנצל, לא לבנות, לא רצה לקנות כלום לבית, הוא היה משפיל אותי, משווה אותי לאימא שלו ולאחותו, היה מכנה אותי בכינויים במהלך ההיריון.

אני מורה, בחודשי יולי אוגוסט אני לא עובדת, אמר לי: 'לכי לעבוד ושהכסף ייכנס לחשבון', היה כואב לו לראות אותי בבית והוא יוצא לעבוד, הייתי בחודש שביעי להריון. אני עובדת בהוראה, החודשים האלה זה אוויר בשבילי אחרי השנה הקשה של הלימודים. עבדתי בקייטנה חודשיים וכל זה ממחשבה שאנחנו חוסכים לקנות דברים לבית כמו מיטה נורמלית, ספה, סלון, חדר תינוק. אבל הוא על כל דבר אומר 'לא' מלבד על הדברים שלו.

[...] כן, יש כסף של הברית והפדיון של הבן, אני רוצה את החלק שלי.

[...]

אבי האישה: אחרי החתונה הם חיו בשכירות במספר מקומות, אני נתתי להם לגור בבית ששייך ורשום על שמי. דיברתי עם הבעל ושאלתי אותו: 'מה אתה רוצה לעשות? לא חבל? יש לכם ילד.' לפני החתונה ההורים שלו אמרו שיִיתנו חצי דירה ואני חצי דירה, לא נתנו ולכן כשראיתי שזה המצב נתתי להם לגור בדירה הזאת איזה שנה ומשהו.

[...] מבקשים צו לגילוי מסמכים על חשבונות הבעל, יש פה איזה משיכה של מאה אלף ש"ח מהחשבון המשותף והעברה לחשבונות אחרים."

הבעל לא הגיב לגופם של דברים בעניינים הכספיים, אך טען לעניין התנהלות אבי האישה והאישה:

" [...] לפני החתונה הוא [=אבי האישה] הבטיח דירה [...]

את התביעה הם שלחו לי למקום העבודה ועשו עיקולים על החשבון. היו לי בושות בבנק שאני עובד בו. הם בכוונה שלחו למקום העבודה כדי להשפיל אותי שם."

ג)   לאחר שהומצאו לאישה דפי חשבון העובר ושב של הצדדים, הגישה האישה בה' באייר תשע"ג (15.4.2013) תביעה מתוקנת לחלוקת רכוש. להלן חלקים מכתב תביעתה:

"3. א. מיד לאחר החתונה אולצה המבקשת על ידי המשיב להעביר את כספי מתנות החתונה לבנק שבו עובד המשיב ב[...]. מצורפים מסמכים בכתב ידו של המשיב המצביעים על גובה סכומי הכסף שהתקבלו על ידי אורחי המבקשת בסך של 47,346 ש"ח – נספח א'. מתנות אורחי המשיב היו בשיעור דומה.

ב. בא כוח המבקשת פנה לבא כוח הנתבע מס' 1 בהתאם להחלטת בית הדין לקבל את הפקדות השיקים שהתקבלו כמתנה אך עד עצם הגשת בקשה זו לא נענה [...]

  1. א. המשיב אילץ את המבקשת לפתוח חשבון משותף בבנק [...] דלעיל – בו הוא עובד. החשבון שנפתח מספרו [...] ולשם הזרימו את משכורותיהם, האישה עובדת משרד החינוך – בהוראה והבעל יועץ השקעות בבנק [...] דלעיל.

האישה משתכרת בממוצע כ־5,000 ש"ח והבעל משתכר בממוצע כ־7,000 ש"ח. הכנסתם של בני הזוג לתקופה מיום נשואיהם עד לעזיבתו של הבעל עולה לכ־408,000 ש"ח לפי שנתיים ועשרה חודשים.

ב. יוצא כי למבקשת מגיע 204,000 ש"ח (מחצית הסך שנחסך על ידי הצדדים) בתוספת המתנות – 47,000 ש"ח, סך הכול: 251,000 ש"ח. המשיב קיבל מתנות כמעט באותו שיעור ככתוב דלעיל.

ג. מרבית התקופה המבקשת והמשיב הבעל והאישה לא שילמו שכר דירה כלל, אכלו אצל הורי האישה כך שלא היו להם כלל הוצאות.

[...]

  1. א. בבנק אשר בו המשיב עובד כיועץ השקעות – בנק [...] סניף [...] ישנם כספים ששייכים למבקשת כאמור, מתנות חתונה משכורות שניתנו על ידי משרד החינוך במשך של למעלה משנתיים ועשרה חודשים.

ב. המשיב פתח חשבון נוסף על שמו בלבד בלא ידיעת המבקשת בבנק. מצורף בזה מסמך המעיד על כך. על מנת להעלים מהמבקשת כספים אשר שייכים לה – נספח ב'.

  1. למבקשת אין מושג היכן נמצאים כספיה, אך להערכתה הכספים נמצאים בחשבון של הוריו אשר לשם הבריח המשיב כספים מהחשבון המשותף. מצורף בזה מסמך המצביע על כך – נספח ג'.
  2. א. בתאריך 17.8.2012 הבריח המשיב סך של 100,000 ש"ח מהחשבון המשותף ללא ידיעת והסכמת התובעת לחשבון של הוריו [...] לבנק [...] מצורף בזה מסמך המצביע על כך. דבר זה התברר לפני יומיים – נספח ד'.

ב. בתאריך 7.8.2012 הבריח המשיב סך של 13,000 אלף ש"ח לחשבון נוסף שיש לו בסניף ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה. מצורף בזה מסמך המצביע על כך – נספח ה'.

ג. בתאריך 16.4.2012 הבריח המשיב 10,000 ש"ח לחשבון נוסף שפתח בסניף ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה. חשבון מס' [...] – נספח ו'."

בתיק הצדדים נמצאים דפי חשבון העובר ושב של הצדדים מיום הנישואין ועד הפירוד, ולקמן נתייחס להתנהלותם.

לבית הדין לא הוגש כתב הגנה מטעם הבעל הנתבע. ואף שלפי תקנות הדיון אין חובה להגיש כתב הגנה, בפני בית הדין לא נפרשה תגובתו והתייחסותו של הבעל (לפני הדיונים) לטענות שהועלו על ידי האישה.

ד)   בדיון שנערך ביום ה' בתמוז תשע"ג (13.6.13), שנקבע להוכחות עילות הגירושין, תיארו האישה ובאי כוחה את ההתנהלות הכספית של הצדדים:

"בא כוח האישה: עיקר הבעיה זה נושא האמון, הבעל העביר סכומי כסף גדולים ללא ידיעת האישה. פגע והעליב אותה. הוא שיקר ורימה אותה.

[...]

האישה: [...] הוא הולך ומצלם אותי עם הילד במדרגות, כדי להראות שאני לא מטפלת כראוי בבן, אני נותנת הכול לילד, הוא זה שלא מעניין אותו כלום, חוץ מכדור הוא לא קנה לילד כלום.

כל הנישואין האלה בוססו על שקר ורמאות – על הכסף, ואני מדברת על סכומים של מאה אלף ש"ח, שלושה־עשר אלף ש"ח ושבעת אלפים אלף ש"ח, הוא אמר שזה אצלו ואין מה לדאוג, רמאי שהוא לקח אותם. אפילו כשהילד חולה הוא לא מתעניין או מציע לקחת לרופא או אפילו לשלם על תרופות."

בתגובה לטענות אלו אמרו הבעל ובא כוחו:

"בא כוח הבעל: [...] כל הזמן אנחנו שומעים פה טענות ממנה ומאבא שלה רק על כסף, כסף ורק כסף. אפילו על הכסף זה נודע לה רק אחרי שהגברת הגישה את התביעה לגירושין.

[...]

בא כוח הבעל: לעניין המזונות, האישה עובדת ואנו נטען 'צאי במעשה ידיך למזונותיך'. אי אפשר היום לבוא ולטעון הוא לא נתן לי כסף – יש כסף בחשבון גשי לכספומט ותוציאי כסף.

האישה: היה לי בנקט, אפילו את הקוד לחשבון הוא לא נתן לי.

[...]

הבעל: [...] לגבי מה שהיא אמרה שלא נתתי לה כסף, יש לה חשבון נוסף בבנק*** ועוד חשבון משותף, היא בת שלושים וארבע ויכולה להוציא כסף לבד."

מדברים אלו עולה שהבעל לא הגיב עניינית לטענות על הברחת כספים, לא הכחיש שלא נתן לה כסף, אלא שטען שהייתה יכולה להוציא בעצמה מחשבון הבנק המשותף, ועל כל פנים יכלה להוציא מהחשבון הרשום על שמה. בתגובה אמרה האישה שאכן היה לה בנקט להוציא כספים מחשבונם המשותף, אך לא היה לה קוד לבדוק הקורה בחשבון. הבעל לא הגיב לדברים אלו. ונראה מתוך כך שאכן האמת כדבריה שהייתה לה גישה כלשהי להוצאת כספים מהחשבון המשותף, אך לא היה לה קוד לבדוק הקורה בחשבון. יש להעיר שאף שהדברים לא ברורים לנו די צרכם, כיצד יש בידה בנקט להוציא כספים, שאי אפשר להוציאם בלי קוד, ומצד שני אינה יכולה לבדוק הקורה בחשבון. ואולי הקוד היה רק לעניין הוצאת כספים. אך ברור שמשמעות הדברים שלמרות שהייתה לה אפשרות למשיכת כספים, ובשל כך היו מריבות בין הצדדים בגין הכספים שמשכה, כפי שטענה האישה בסעיף 5 לכתב התביעה לגירושין. יש לציין שבסעיף 6 לכתב התביעה כתבה שאין באפשרותה להוציא כספים, וכנראה שעם החרפת הסכסוך נמנעה ממנה האפשרות להשתמש בבנקט ולהוציא כסף מהחשבון המשותף.

במסגרת תיק זה, הקדיש בית הדין שעות רבות והחליט החלטות רבות בנוגע למשמורת, הסדרי הראייה ומוסדות החינוך של בנם של הצדדים. הצדדים הטרידו את בית הדין בבקשות מרובות, לפני הגירושין, לאחריהם, וגם כיום; ויש להניח שהסכסוכים ביניהם בענייניו של הקטין לא יפסיקו עד הגיעו לגיל שמונה־עשרה, ואולי גם אחרי כן.

אף שאין זה עניינו של פסק דין זה, אין אנחנו יכולים למנוע עצמנו מלהזכיר שבית הדין משמש גננת לצדדים, שאינם מעוניינים ואינם רוצים לפתור חילוקי הדעות ביניהם, באופן שאדם סביר נוהג.

בט"ז בכסלו תשע"ד (19.11.2013) התקיים הדיון הראשון שנקבע בעניין המשמורת, הסדרי ראייה והגן בו ילמד בנם של הצדדים. לקראת סופו של דיון זה העלתה האישה תביעתה לתשלום מזונותיה בסך ארבעת אלפים ש"ח. בתגובה לתביעה זו אמר בא כוח הבעל:

"האישה עבדה כל ימיה כמורה וזו ההגשמה העצמית שלה ופתאום היא באופן מכוון מבקשת חופשה כדי להוציא מזונות מהבעל.

[...]

ראשית, אני רוצה להפתיע אתכם שהדירה שאותה שוכרת האישה היא פיקציה, היא בכלל לא שוכרת, אני אוכיח שכל חוזה השכירות הוא פיקטיבי.                

ולעצם דמי המזונות – האישה עבדה כל ימיה וזו שאיפתה, עושה תרגילים כדי לגרום לבעל לתת גט, עוזבת את עבודתה כדי לגרום לבעל לשלם לה מזונות. הבעל יישבר מכך ועל ידי כך יאלץ לתת לה גט, זהו גט מעושה, הבעל התחייב בכתובה לזון את האישה אבל לא לתת מזונות בעקבות תרגילים שהאישה עושה.

ובכלל באת כוח האישה מציגה כאן שעל הבעל לשלם לאישה סך 3,000 ש"ח ובבית המשפט היא טענה שהאישה זקוקה ל־4,000 ש"ח מזונות רואים את הסתירות. האישה בעצמה כתבה בתביעתה שהם חיו בצמצום ומה היא מבקשת היום? סכומים מטורפים. האישה אמנם 'עולה עמו' אבל לא מטפסת על הר אוורסט."

בתגובה לדברים אלו אמרה באת כוח האישה:

"אני חייבת להגיב. הבעל נקט נגד האישה באלימות כלכלית. לדוגמה: כאשר האישה הייתה בהריון והיא ביקשה להוריד שעות מעבודתה הוא לא נתן לה, לטענתו זה יפגע בזכויות שלה ולכן היא חייבת להמשיך אותן שעות. גם לאחר הלידה הוא דרש ממנה שתניק כל הזמן כדי לחסוך במטרנה. הוא פשוט הפך אותה למכונת כסף אז על זה נאמר 'עולה עמו ואינה יורדת'.

[...]

אני מבקשת שיינתן צו לגילוי מסמכים על כל הכסף שהבעל הבריח."

בעקבות דברים אלו העלה בא כוח הבעל הצעתו, שהצדדים יתגרשו מידית ותביעת האישה לקבלת מחצית הכספים שהוברחו לטענתה על ידי הבעל תידון אחרי הגירושין. לאחר משא ומתן שניהל בית הדין עם הצדדים ובאי כוחם, התקבלה ההצעה הרשומה בפרוטוקול כדלהלן:

"תוכן הצעה הוא כדלהלן: בית הדין יקיים דיון הוכחות כדי לדעת האם הוברח מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג סכום כסף על ידי הבעל כטענת האישה ובאי כוחה. במידה ויתברר שאכן הוברח כסף על ידי הבעל, מחצית מכל אותו הסכום השייך לאישה יופקד לחשבון בנק שייפתח על שם הקטין."

בהמשך להסכמה זו סודר גט בין הצדדים. יש לציין שבמועד סידור הגט דרש הבעל שבית הדין יוציא את פסק דינו בעניין ההסכמות בענייני הרכוש, עקב העומס בית הדין לא היה יכול לכתוב במועד זה את פסק הדין, והבעל רצה לעכב סידור הגט. בסופו של דבר, לאחר שהוצג בפני הבעל נוסח הפרוטוקול, התרצה הבעל וסודר גט.

בכ"ג בכסלו תשע"ד (26.11.13), הוציא בית הדין את פסק דינו. להלן החלקים הרלוונטיים מפסק הדין:

"[...] הנושא השני שעלה בדיון כאמור, היא תביעת האישה למזונותיה.

נשמעו טענות הצדדים ובאי כוחם.

בעקבות תביעה זו הגיעו הצדדים להסכמות כדלהלן:

מאחר ולטענת האישה הבעל הבריח כספים מחשבון הבנק המשותף לצדדים לחשבונות עלומים במקום עבודתו – קרי בנק [...], והבעל מכחיש בתוקף טענה זו, לפיכך יקבע בית הדין דיון להוכחות האם אכן הוברח כסף משותף על ידי הבעל.

במידה ואכן יוכח כטענת האישה, הרי שמגיע לה מחצית מאותו הסכום שהוברח. סכום זה יופקד לחשבון חסכון ע"ש הקטין ויהיה שייך לקטין.  

לאור הסכמות הצדדים ובאי כוחם למתווה הנ"ל הסכימו הצדדים לקבוע מועד לסידור גט.

בית הדין אישר את הסכמות הצדדים ויעגן אותם כפסק דין. בית הדין קבע מועד לסידור גט ליום ט"ז כסלו תשע"ד.

הצדדים הופיעו במועד זה וסודר גט פיטורין.

[...]

בית הדין נותן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בנושא הכספים בהתאם לאמור בפרוטוקול ובמבוא לפסק הדין.            

האישה ויתרה על כתובתה עם סידור הגט.      

בית הדין קובע מועד להוכחות בתביעת האישה את הכספים המשותפים, ליום כ' שבט תשע"ד (21.1.14) בשעה 10:00."

אין ספק שהסכמת הבעל לגירושין הייתה מחמת החשש שיתחייב במזונות האישה, שהרי כל עוד הדברים לא נגעו להוצאה כספית, טען הבעל שרוצה שלום בית. מהרשום בפרוטוקול ובפסק הדין, עולה בבירור שההסכמות היו לעניין כספים וכל הכספים שהוברחו לטענת האישה על ידי הבעל, ולא על כספים שהיו רשומים על שם שני הצדדים בחשבון הרשום על שם הצדדים, שאליו נכנסו המשכורות והמתנות שקיבלו שניהם, ומשכך הכספים שייכים לשניהם.

ה)   בי"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) הגישה הגרושה כתב: "תיקון תביעה קודמת לחלוקת רכוש". עיקרו של כתב תביעה זה הוא עדכון ל"תביעה מתוקנת לחלוקת רכוש" שהוגשה בה' באייר תשע"ג (15.4.2013) להלן חלקים ששונו בכתב תביעה זה:

"[...] נודע למבקשת תוך כדי מהלך המשפט כי המתנות שניתנו על ידי מוזמני המשיב לחתונה הופקדו בחשבונו של המשיב."

מלבד זאת, במקום סעיף 9 לתביעה המתוקנת, בא סעיף 8 בכתב התביעה החדש, המגדיל את סכומי הכסף שלטענת הגרושה הוברחו על ידי הגרוש. ולהלן לשון סעיף זה:

"8. א. בתאריך 17.8.2012 הבריח המשיב סך של 100,000 ש"ח מהחשבון המשותף ללא ידיעת והסכמת התובעת לחשבון של הוריו [...] לבנק [...] מצורף בזה מסמך המצביע על כך – נספח ג'. לאחר פנייה לבנק */* אולץ המשיב להשיב הכסף מאחר שאיימו עליו בפיטורין.

ב. בתאריך 14.2.2010 הבריח המשיב 10,850 ש"ח לחשבון נוסף שפתח הבעל בסניף ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה חשבון [...] נספח ד'.

ג. בתאריך 1.3.2010 הבריח המשיב 40,000 ש"ח כאמור לעיל נספח ה'.

ד. בתאריך 29.3.2011 הבריח המשיב 32,950 ש"ח לחשבון נוסף כאמור לעיל נספח ו'.

ה. בתאריך 26.8.2011 הבריח המשיב 22,115 ש"ח לחשבון נוסף כאמור לעיל נספח ז'.

ו. בתאריך 16.4.2012 הבריח המשיב 10,000 ש"ח לחשבון נוסף שפתח בסניף ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה. חשבון מס' [...] נספח ח'.

ז. בתאריך 7.8.2012 הבריח המשיב סך של 13,000 ש"ח לחשבון נוסף שיש לו בסניף ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה. מצורף בזה מסמך המצביע על כך – נספח ט'."

במקביל הגישה הגרושה בקשה להוצאת צווים למוסדות שונים כדי לגלות כספים שחששה שהבעל הבריחם. הבעל התנגד להוצאת צווים, אולם לא ניתנה תגובה עניינית של הבעל. יש לציין שגם לכתב התביעה הרכושית לא ניתנה תגובתו.

ו)    בג' בניסן תשע"ד ג' בניסן תשע"ד (3.4.2014), קיים בית הדין דיון בתביעות האישה. בדיון זה שטחו האישה ובאי כוחה את תביעותיה. שסיכומם בפרוטוקול:

"[...] בית הדין אמר שאם נוכיח כי הוברחו כספים האישה תקבל מחצית מהסכום והכסף יופקד עבור הבן.

[...] הדפים לא משקרים, על פי דפי הבנק יצא פה סכום כולל של 155,476 ש"ח. אנו לא יודעים מה נעשה עם הכסף. כמו"כ קיים החשבון המשותף שיתרתו עומדת על 256,000 ש"ח וזה אמור להתחלק שווה בשווה, וזאת תביעתנו.

[...] לסיכום תביעתנו על שלושה דברים: התביעה על שכר לימוד שהוציא במרמה מהחשבון המשותף בסך 42,544 ש"ח, מתנות חתונה של הבעל בערך של 48,000 ש"ח שלא הופקדו, וכספים שיצאו מהחשבון המשותף בסך 155,476 ש"ח.

[...] בחשבון משותף אמור להיות אמון, הוצאות או חסכונות שהם למען הצדדים בחשבון המשותף, הינם הוצאה הגיונית ככה אנו רואים בפסיקה עד היום, אבל לא יכול להיות שאחד הצדדים ייקח מהחשבון המשותף ויעביר לחשבון על שמו, אחרת כל צד ירוקן את החשבון ויאמר ביום הפירוד אין כלום בחשבון, וזאת הסיבה שבודקים האם הייתה או לא הייתה הברחת כספים. הייתה פה מעילה ברורה באמון שלה. מהתחלה היא טענה על הברחות."

בדיון זה שמע בית הדין לראשונה גרסת הגרוש ותשובותיו לטענות הגרושה. גרסתו:

"ההסכם היה פשוט על מאה אלף ש"ח בלבד, ואז אם יוכיחו תקבל חצי [...] הטענה שלה על שכר הלימוד מגוחכת.

[...] הם היו נשואים, היה להם חשבון משותף, גישה משותפת לחשבון לא צריך לבוא ולהסביר למה מותר להוציא כסף מחשבון משותף, כי זה חשבון משותף [...]

לעניין כספי החתונה, כל הכסף הופקד בחשבון המשותף [...]

לגבי הטענה השלישית [...] מותר לו לקחת כסף מהחשבון המשותף, חלק ממה שלקח היה לטובת המשפחה וחלק אחר היה למטרות נעלות והיא הסכימה וידעה [...]"

בדיון זה התחיל בית הדין לבדוק את מהות ההעברות שהועברו מהחשבון ולטענת האישה הוברחו על ידי הבעל. מכיוון שהדיון קוצר עקב איחורו של בא כוח הגרוש, הוצרך בית הדין לקבוע מועד נוסף לדיון לצורך מיצוי הבירור בעניין העברת הכספים מהחשבון המשותף לחשבונות אחרים.

עיקרו של דיון זה נקבע ונערך כדי לקבל הסברי הגרוש על הכספים שהוציא מהחשבון המשותף במשך חיי הנישואין, כספים שהחל להוציא ולהעביר לחשבונות אחרים מיד אחרי הנישואין. ולדברי בא כוח הגרושה, הדבר מורה על כוונתו מתחילת הנישואין.

לגבי הסך של 10,850 ש"ח שהוצא ביום החתונה ל' בשבט תש"ע (14.2.2010), בית הדין מקבל טענת הגרוש שהסכום נלקח לצורך תשלום לתזמורת. אף שלא הוצגה בפנינו ראיה כלשהי שאכן לצורך זה נלקח סכום זה, אך על כל פנים ודאי שהכסף הוא מהכנסות הבעל לפני הנישואין, וודאי שלאישה אין חלק בהם.

בדפי החשבון רשומים חיובים נוספים. לטענת הגרוש היו אלו תשלומים לרשויות שונות, חברת חשמל, ארנונה, מים, והוסכם שהגרושה לא תדרוש סכומים אלו.

ז)    אין ספק שהכסף הוא זה שהניע את התנהגות הצדדים, וגרם לעיקר הסכסוכים ביניהם, אף שלכאורה הטענות העובדתיות על יחסו של הבעל לאישה וקשריה של האישה עם משפחתה, היו הטענות שהועלו בפני יועצי הנישואין ומשפחת [...] – לבית הדין לא הגיעו חוות דעת אחרות של יועצי הנישואין.

בכתב תביעתה ובדיון הראשון מתלוננת האישה שהבעל מצד אחד מונע ממנה להשתמש בכספים הנצרכים לפרנסת הבית, ומצד שני דורש ממנה לצאת לעבוד כדי להגדיל הכנסות הבית, טענות שלא נסתרו על ידי הבעל. לעומתה, הבעל טוען שהובטחה לו דירה בתמורה לנישואיו, אבי האישה הכחיש טענה זו וטען שהסכמת הורי הצדדים הייתה שדירת הצדדים תיקנה על ידי שני ההורים. ולדבריו, משפחת הבעל לא עמדה בהסכמות ולכן נאלץ לשכור לצדדים דירה בעצמו.

יש לציין שבכתב תביעתה הראשון לא העלתה האישה את עניין הברחת הכספים, ומסתבר שדבר זה לא היה ידוע לה בעת הגשת תביעתה, ולכן ביקשה רק חלוקת הכספים שצברו הצדדים. רק לאחר שהתברר לה על הכספים שהוציא הבעל מהחשבון המשותף לחשבונות אחרים הגישה בקשה לעיקול, ולאחר מכן תביעת מזונות ותביעה מתוקנת שניה, בהן נכללו כספים נוספים שהעביר הבעל מחשבונם המשותף של הצדדים לחשבון הבנק של הוריו וחשבון אחר הרשום על שמו.

כפי שכתבנו, המחלוקת הכספית הייתה מוקד הסכסוך בין הצדדים. הבעל טוען שהובטחה לו דירה על ידי האישה עם נישואיו (בתמורה לנישואיו עם "גברת מבוגרת"...). אין מקום שבית הדין ידון בטענה זו ויברר אמינות טענתו של הגרוש, שהרי בכל מקרה תביעה זו צריכה ויכולה להיות רק נגד אבי האישה – אם הייתה הבטחה כזו – ולא נגד האישה. ואולם אף אם היה נקבע שהייתה הבטחה מחייבת כזו, הבעל אמנם יכול לטעון שאינו מוכן לכנוס האישה עד שיקיימו ההתחייבויות כלפיו – עיין בזה כתובות (קט ע"א): "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל [...]" ועיין בזה באבן העזר (סימן נב), שנפסק  מתי יכול לעכב מלכנוס – אך כבר הוסיף שם הרמ"א:

"וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי שאינו יכול לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו".

מתוך העולה מהפרוטוקול, הבעל על כל פנים חשב שהבטיחו לתת לו דירה והדבר גרם לו למריבות. בין כך ובין בכך אבי האישה היה זה שהעמיד דירה למגורי הצדדים, דירה השייכת לו, או דירה ששכר, והבעל לא נשא בתשלום המדור בתקופה שבה גרו יחד. וכפי העולה מדפי החשבון המשותף, המוכיח שלא שילמו דמי שכירות על דירה זו, ולא כדברי בא כוח הגרוש שעובדה זו צריכה ראיה.

נוסיף ונאמר, התנהגות הבעל כפי שתתואר בהמשך, מעלה את החשש שהבעל נשא את האישה לשם ממון, או שעל כל פנים דבר זה שימש חלק מרכזי בהחלטתו להינשא. ועיין בקידושין (ע ע"א) במה שאמרה הגמרא בנושא אישה לשם ממון, ועיין בזה באבן העזר (סימן ב סעיף א) ברמ"א:

"ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אישה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה ואז יצליח".

ועיין בחלקת מחוקק (שם ס"ק ג), ובביאור הגר"א (שם ס"ק ו ו־ז). והאריכו בזה אחרונים, ואין כאן מקומו.

אף אם נאמר שהנישואין לא היו לשם ממון, הממון עמד במרכז חייהם של הצדדים, וגרם להתנהגות שעל כל פנים היא לא ראויה.

כפי העולה מסעיף 4.ג לכתב התביעה, לא נוהל בפועל משק בית משותף, מפני שהצדדים אכלו אצל הורי האישה. גם בחוות הדעת של יועץ הנישואין הרב [ר'], הממליץ להרחיק מגורי הצדדים ממשפחת האישה, עולה שהצדדים היו סמוכים על שולחנם של הוריה, דבר שגרם לקשר לא בריא. הצדדים "הרוויחו" אמנם שלא היו להם הוצאות, אך הפסידו את חיי נישואיהם. לפי העולה מהטענות שנטענו בפנינו, האישה מתלוננת שהבעל מגביל אותה בהוצאת כספים לצרכיה וצורכי הבית, אף על פי שהאישה עבדה, ומשכורתה נכנסה לחשבון משותף. ומנגד, הבעל האשים אותה בבזבוז כספים שלא לצורך. בדיון שנערך בט"ז בכסלו תשע"ד (19.11.2013) אומר הבעל שהאישה טענה שחיו בצמצום. הוא מודה לדבריה שחיו בצמצום, ולכן מתלונן על גובה המזונות שביקשה.

הבעל ובא כוחו התלוננו בדיונים שהם שומעים כל הזמן טענות הצד השני לגבי כסף ורק כסף. אין ספק שהטענות היו על ידי מי שהרגיש מרומה ונעשק וכספו נגנב. והבעל שהכסף הוא זה שמניע את מעשיו תולה את המום בצד השני. אין ספק שאחרי שהבעל שלט בכספים, העביר כספים מהחשבון המשותף לחשבון פרטי והשתמש בכספים מהחשבון המשותף למימון לימודיו כפי שיבואר לקמן, הצד השני המרגיש מרומה ונעשק ינסה לעשות כל טצדקי להחזיר לעצמו את הכסף השייך לו ומגיע לו לקבלו. טענה זו של הגרוש, שהכסף מדריך את מעשיו, היא טענת "הקוזק הנגזל", מי שהחזיק בפועל ושלט בכסף טוען נגד האישה, מדוע היא תובעת אותו ומזכירה לו ענייני כסף.

ח)        נתאר תחילה ההתנהלות הממונית של הצדדים, כפי העולה מהחומר ומהמסמכים שבפנינו.

לבעל היה חשבון בנק הרשום על שמו בבנק [...] בסניף הבנק שבו עבד או בסניף סמוך [...] הצדדים נישאו בל' בשבט תש"ע (14.2.2010). עוד בזמן ה"שבע ברכות" הביא הבעל לאישה מסמכים לצורך צירופה לחשבון הבנק הרשום על שמו. האישה צורפה לחשבון הבנק בעת ה"שבע ברכות" או מיד לאחריהם. עם זאת, מדפי חשבון הבנק שהוצגו לבית הדין נראה שהכתובת למשלוח דפי החשבון הייתה רחוב [...] – כנראה מקום מגורי הוריו.

מסתבר שמיד לאחר הצטרפותה לחשבון, נתנה האישה הוראה להעביר את משכורתה לחשבון המשותף. לא ידוע לבית הדין מתי ניתנה ההוראה להעביר המשכורת לחשבון זה (סוף פברואר או מרץ). אך בין כך ובין כך, ההוראות להעברת משכורת מחשבון לחשבון לא מבוצעות מידית. בפועל המשכורת נכנסה לחשבון המשותף לראשונה בי"ז באייר תש"ע (1.5.2010). משכורת זו היא משכורת חודש אפריל. לא מסתבר כלל שהייתה השתהות בהעברת המשכורת, וגם אם לא הועברה משכורת שלטענת הבעל שייכת לו, או אמורה להיכנס לחשבון הצדדים, המשכורת שלא הועברה יכלה להיות על שבוע אחד בחודש פברואר (אחרי ה"שבע ברכות" של הצדדים) ומשכורת חודש מרץ. לא ידוע אם כספים אלו שנכנסו לחשבונה הקודם של האישה נשארו בחשבון זה, הוצאו ושימשו לצרכי הצדדים או הופקדו בחשבון המשותף. אך כאמור התנהלות זו הייתה התנהלות רגילה ונורמלית, ובוודאיאינה לא הוגנת. אין ספק שהבעל הוא זה המחויב בפרנסת אשתו, בין מכספים שהרוויח לפני הנישואין בין מכספים שהרוויח לאחריהם, אך אין מקום לדון על סכומי כסף אלו שלא נודע מה נעשה עִמם.

עיון בדפי החשבון של הצדדים מורה על התנהלות קבועה במשך כל תקופת החיים המשותפים. בתחילת כל חודש היו נכנסות משכורות שני הצדדים לחשבון המשותף. עם כניסת הכספים לחשבון היה הבעל קונה ברוב הכסף פח"ק (פיקדון חוזר קרדיטורי), ניירות ערך או מפקידם בפיקדון. מעת לעת במשך החודש, ובאם היה צורך, היה הבעל מוכר פח"ק לצורך התנהלות החשבון. מדפי חשבון זה עולה שהבעל השתמש בחשבון זה בכרטיס אשראי שהיה בידו עוד לפני הנישואין. מחשבון זה גם נמשכו סכומי כסף קטנים – מחמישים ועד שלוש־מאות ש"ח – מדי פעם, ולא ידוע לבית הדין מי הוא זה שמשך הכספים, הבעל או האישה, ומסתבר ששניהם משכו סכומי כסף. עם זאת, נראה שחלק הארי של הכספים שהוצאו היו ממכשיר סניפומט [...]. מסתבר שהסכומים נלקחו לצורך ניהול משק הבית, ולכאורה הם סכומים המוצאים על ידי בני זוג בהתנהלות יום־יומית. אך אין זה עניינו של פסק דין זה, משום שאין מקום לדון על ההוצאות היום־יומיות שאינן יוצאות דופן במשך חיי הנישואין. החל בג' בכסלו תשע"א (10.11.2010) החלו 'לרדת' מדי חודש בחודשו סך 1,820 ש"ח לעמותת "הקריה האקדמית אונו", לצורך לימודיו של הבעל. משכורות הצדדים היו כשבעת אלפים ש"ח לבעל וכחמשת אלפים ש"ח לאישה, כשמדי פעם משולמים סכומים גבוהים יותר. מחשבון זה ירדו התשלומים עבור הוצאות הבית, חשמל, ארנונה, מים, באמצעות חיובי סניף, וכפי שטען הגרוש בדיון, הגרושה חזרה בה מתביעתה ואמרה שאינה דורשת החזרתם של סכומים אלו.

מהדברים שנטענו בפנינו עולה, שאין חולק שלבעל הייתה גישה לחשבון זה, גם במסגרת עבודתו וגם מפני שבידיו הייתה הגישה באמצעות כרטיסי אשראי ודו"ח חשבון, והוא עקב אחרי הקורה בחשבון – מסתבר שכמעט מדי יום ביומו.

יכול להיות שעצם העובדה שהבעל עקב מדי יום ביומו אחרי הקורה בחשבון, ראה סכומי כסף שהאישה הוציאה – דבר שלא מצא חן בעיניו. דבר זה גרם למריבות רבות, כנראה על סכומים פעוטים, ואין ספק שהדבר גרם לחיכוכים בין הצדדים. אין ספק שאינו דומה בעל הרואה אחת לזמן הוצאות שהוציאה האישה ואין הדבר נושא חן בעיניו, ומביא למריבה אחת על מה שרואה, לבין בעל שרואה הוצאות מדי יום, דבר המביא למריבות רבות בזמנים תכופים על סכומים קטנים.

עיין מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פרק כג משנה יט) "והכל לפי רוב המעשה" – שפירש הרמב"ם שעדיף לתת מאה פרוטות לעני במאה פעמים, מלתת מאה פרוטות בבת אחת לעני אחד. ואף איפכא: הרבה מריבות קטנות גורמות לנזק רב יותר ממריבה אחת גדולה על סכום גדול.

ועיין ר"ן פרק יום הכיפורים (יומא דף ד ע"ב מדפי הרי"ף) מה שכתב שעדיף לעבור על איסור חמור פעם אחת, מלעבור על איסור קל מספר פעמים. ואין כאן מקומו, אך ברור שהתנהלות זו גרמה לערעור חיי הנישואין.

דפי החשבון נשלחו גם הם לכתובתם של הוריו. לא הוכחשה טענת האישה שלא היה לה קוד לבירור המתרחש בחשבון, ולפיכך בפועל לא הייתה לה גישה לחשבון. אין ספק שאם האישה הייתה רוצה ומבקשת שתהיה לה גישה לחשבון, היה ביכולתה לקבל קוד גישה לחשבון הרשום על שמה, אך בפועל הדבר לא נעשה. אין לראות בדבר זה משום הסכמה למעשי הבעל, שהרי זה הנוהל הנפוץ בהתנהלות בני זוג, כפי שידוע לנו באופן אישי, גם מידיעה אישית במשפחה ובסביבה הקרובה וגם מהתיקים המתנהלים בפנינו: בדרך כלל אחד מבני הזוג הוא המטפל והעוקב אחר הקורה בחשבון הבנק המשותף ובן זוגו סומך עליו כל עוד לא מתגלה חשד שאחד מבני הזוג מבריח כספים. כל עוד החיים מתנהלים על מי מנוחות פחות או יותר, בני זוג נשואים סומכים זה על זה, והדבר נוח לשניהם, בין לבן הזוג האחראי על ניהול החשבון ובין לצד השני הפטור מפיקוח וניהול החשבון. הדברים נכונים בבני זוג שאין להם קשר לעבודה כלכלית ולבנקים ולכן אחד מהם לוקח על עצמו הטיפול והמעקב אחרי חשבון הבנק. קל וחומר במקרה שאחד מבני הזוג עובד בנק, ובפרט בבנק שבו מתנהל חשבונם המשותף. במקרה שלפנינו תפקידו של הבעל בבנק היה ייעוץ בניירות ערך, ולפיכך אין ספק שהאישה סמכה על הבעל שינהל את החשבון באופן ענייני, ולא הייתה לה סיבה כלשהי לעקוב אחריו, וכפי שאמרה בדיון שנערך בכ"ח בטבת תשע"ה (19.1.2015).

נוסיף ונאמר: במקרה שלפנינו שהבעל טיפל לבדו בחשבון הבנק והביא את הטפסים להצטרפות לחשבון לחתימת האישה, לא הייתה לאישה אפשרות מעשית לבקש קוד להיכנס ולעקוב אחרי הקורה בחשבון. החשבון התנהל בסניף שבו עובד הבעל או בסניף סמוך הקשור לסניף שבו הוא עובד. בקשת קוד כדי לעקוב אחרי הקורה בחשבון, היה בה כדי להביא משבר בין בני הזוג, שהרי לא יעלה על הדעת שאישה תפנה לפקיד בסניף ותבקש קוד כניסה לחשבון, כשכל בר דעת יאמר לה: "מדוע בעלך אינו מעביר לך הקוד? מדוע הוא לא דואג לך לקוד?" ודבר זה היה מצית אש וריב בין בני הזוג, שאם הייתה עושה כן הבעל היה טוען ובצדק: "את מטילה בי דופי בפני עובדי הבנק העובדים עמי" ועיין טענותיו על משלוח התביעה למקום עבודתו, שלדבריו נעשה כדי לבזותו.

סוף דבר, אף שטכנית מסתבר שאם האישה הייתה רוצה היה ביכולתה לקבל קוד גישה לחשבון המשותף, בפועל לא הייתה לה גישה, או מפני שלא ראתה צורך לעקוב אחרי התנהלות הבעל, ומהיכי תיתי שתחשוב שהבעל יפעל לא ביושר ולא בתום לב. בנסיבות המקרה שלפנינו אף אם הייתה רוצה לבקש אפשרות גישה לחשבון, דבר זה היה גורם לסכסוך מידי, ולכן אין כל ריעותא ופגם בהתנהלות זו.

אף אם נקבל לטענות בא כוח הגרוש, שהאישה הייתה מגיעה לבני ברק סמוך למקום עבודתו לצורך קניות, אין ספק שדבר זה לא אִפשר לה להיכנס לבנק ולבקש קוד, שהרי הדבר היה מביא לסכסוך ביניהם. ולפיכך בנסיבות העניין לא הייתה לאישה אפשרות לעקוב אחרי הקורה בחשבון הבנק.

ממון שצברו שני בני הזוג – שייך לשניהם

ט)  והנה, דרך ההתנהלות הראויה בין בני זוג, ובפרט מבני אשכנז [שנהגו לעגן התחייבות לנהוג כך ב"שטר התנאים"], מפורטת בשו"ת מהרי"ק (שורש נז), שזו לשונו:

"שארית ישראל לא יעשו עוולה והנה חטא ישראל חטאה גדולה כי נבלה עשה בישראל לבגוד באשת נעוריו על חלומותיו ועל דבריו, כי בנשף בלילה הפך ישראל עורף ולא פנים ויקח כל אשר לאשתו נדונייתה ותכשיטיה עד טבעת קידושים, ולא השאיר עוללות לפי מה שהוגד אלי ולפי מה שכתב מהר"ר מאיר יפה יצ"ו, וכל זה באומרו כי אשתו מורדת בו ומרגלא קטטא כאשר ראיתי בהעתקת כתב הר' זנוול בק"ו יצ"ו קרובו.

והנה דבר פשוט דלאו כל כמיניה ולא מפיו אנו חיין ועליו להביא ראיה שאין אשתו נוהגת עמו כשורה, הן על פי עדים גמורים הן על פי השכנים והשכנות [...] וכל זמן שלא יביא ראיה, לא מבעיא שאין יכול לתפוס נדונייתא שהכניסה היא, אלא אפילו מה שהכניס אינו יכול לתפוס כי על מנת כן מכניסין הנדוניות, שיהנו מהן הבעל והאישה יחד ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האישה ולפרנסה וכל שכן בהיות התנאים מבוארים ביניהם שישלטו שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה [...]

ועתה שמע ישראל אל המצות ואל החוקים, כי יש מקוה לישראל על זאת. ואם חס ושלום תתן כתף סוררת, הלא כבר פשטה עליך גזרת אשלי רברבי אשר בפראג יצ"ו, וגם שאר רבותיי שבכל אתר ואתר ידעתי שיקנאו בדבר. וגם אנכי הצעיר לא אחשוך פי מלכתוב עליך מרורות, כי אין ראוי לסבול שתהיינה בנות ישראל הפקר חס ושלום וחלילה, והיה אם שמוע תשמע וישמע אליך ה' וידעת כי שלום אהלך. ושלום לכל אשר לך."

ומבואר מדבריו שמה שצברו בני זוג שייך לשניהם, והכול הוא בחזקת שניהם. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן מה) שהביא דברי מהרי"ק הללו וסמך עליהם להלכה. וכן כתב בשו"ת חבלים בנעימים (חלק ה סימן לד) – עיין שם שהביא דברי מהרי"ק וכתב שהוא תנאי גמור, והוסיף עוד שכן הוא המנהג והכול נוהגים כן וכוחה ככוחו – עיין שם, ואין כאן מקום להאריך. ואין הבעל יכול לקחת הרכוש ולהבריחו בטענות, בלי שיוכיחן. אף בנידון דידן לא נסתפק בטענות בעלמא של הבעל, אלא עליו להוכיח טענותיו.

מתוך החומר שבתיק עולה שהבעל התלונן על תפקודה של האישה, שהייתה קשורה להוריה, וטענותיו שלא ניהלה משק בית עצמאי. מנגד האישה טענה שהבעל היה מיצר צעדיה, דורש ממנה מצד אחד לעבוד בתקופת ההיריון ולא להוריד שעות מעבודתה, וגם בחופשת הקיץ דרש ממנה שתעבוד, למרות שהייתה בסוף הריונה (הימים ימי הקיץ החמים), לאחר הלידה דרש שתניק כדי שלא להשתמש בתחליפי חלב, ומצד שני לא מאפשר לה לקנות דברים שלטענתה או להבנתה דרושים לה, דרושים לבית ודרושים לילדם של הצדדים. מצד שלישי לדבריה, הבעל לא מגביל עצמו בדברים החשובים לו. אף אם נקבל את טענות הבעל שהאישה בזבזנית, מערכת יחסים עכורה כזו לא תאפשר קיום חיי נישואין תקינים. ומסיבה זו הלכו הצדדים ליועצי נישואין והגיעו לאן שהגיעו. בפני בית הדין לא התבררו הסיבות לסכסוך כדבעי. האישה דרשה להתגרש עקב יחס הבעל אליה, הבעל התלונן על התנהגות האישה, התנהגות שבה טען שרוצה שלום בית, אך בסופו של דבר הסכים להתגרש. הסכמה זו הייתה כאמור לעיל בעקבות תביעת האישה למזונות, ומשהעריך שכלכלית המשך המצב של עיגון הדדי יעלה לו בכספים שיצטרך לשלם, ולכן הסכים להתגרש. הבעל לא עשה זאת מפני שריחם ועשה טובה לאשתו, אלא משהבין שההתנגדות לגירושין שלדעתנו גם הוא היה מעוניין בהם, לא תשתלם לו. ואין כאן מקום להאריך.

מתוך האמור לעיל, אין ספק שבעת הגשת התביעה האישה לא הייתה מודעת למעשי הבעל ולעובדה שבמשך חיי הנישואין העביר כספים מהחשבון המשותף לחשבון פרטי שלו ולהוריו. והנה, תביעת הממון הוגשה בשלוש פעימות, ובא כוח הגרוש טען שהאישה משנה תביעותיה ועושה כן כדי לשפר תביעותיה. נעמוד על מהות התביעות השונות כדי לברר אם אכן כך הם פני הדברים.

י)    בתביעת הגירושין שהוגשה בכ"ה בטבת תשע"ג (7.1.2013) כותבת האישה שאחרי החתונה העבירה הכספים לבנק בו עבד הבעל, הצדדים פתחו חשבון משותף בבנק זה ולשם העבירו משכורותיהם. בתביעתה הזכירה שהיו ביניהם סכסוכים בגין הוצאת כספים, והיא מנועה מלמשוך כספים, האישה הצהירה בתביעה זו שבחשבון המשותף ישנם כספי משכורות של שני הצדדים ומתנות שקיבלו לאירועים שונים. בשלב זה חשבה האישה לתומה שכל הכספים נמצאים בבנק, שהרי לא ידעה מה נעשה בחשבון הבנק במשך שנות הנישואין. רק לאחר כשלושה שבועות נודע לה שהבעל הוציא כספים מהחשבון המשותף, ולכן ביקשה הטלת עיקול על חשבונות אחרים של הבעל, לצורך השבת כספים שניטלו, ושהיו כלולים בתביעתה הראשונה.

בדיון הראשון כבר הזכירה עניין זה של הברחת הכספים, אך לא הייתה מודעת לגובה הסכומים ולא הזכירה רק את הסך של מאה אלף ש"ח שהעביר הבעל לחשבון הוריו סמוך למועד הפירוד, כספים שהועברו כשהיה סכסוך קשה בין הצדדים ולאחר שהאישה הורתה שלא להעביר המשכורת לחשבון המשותף.

משנודע לה על הוצאת הכספים הנוספים מהחשבון המשותף, הגישה האישה בה' באייר תשע"ג (15.4.2013) תביעה מתוקנת שמפרטת ביתר פירוט את טענותיה בתביעתה הראשונה על הכספים שצברו. בסעיף 1 לכתב התביעה הגישה רשימה בכתב ידו של הבעל על הכספים שהתקבלו ממוזמנים בחתונה, וטענה שמתנות מוזמני הבעל היו בשיעור דומה. בשלב זה לא ידעה עדיין שלא כל מתנות הבעל הופקדו.

עוד הגישה פירוט הכספים שהתקבלו מהכנסותיה, לטענתה ולהבנתה כספים אלו נשמרו רובם ככולם, מכיוון שלצדדים כמעט לא היו הוצאות.

בסעיף 9 מפרטת האישה כספים שהוברחו לטענתה בשנת 2012. כספים אלו למעשה מהווים חלק מהסכום שצברו הצדדים מהכנסותיהם, מתנות נישואין, ברית ופדיון הבן, ולפיכך אין בדבריה אלו תביעה חדשה.

בי"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) חזרה הגרושה והגישה תיקון לתביעה קודמת לחלוקת הרכוש ובו הוסיפה סכומי כסף נוספים שהוציא הבעל מהחשבון המשותף בשנת 2010 מיד סמוך לחתונה ובשנת 2011. תביעות אלו גם הן אינן תביעות חדשות, אלא מפרטות ומחזקות את התביעות הראשונות לחלוקת הכספים שנצברו, לאחר שהתגלה לה שחלק מכספים אלו הוצאו, לטענתה ללא ידיעתה, מהחשבון המשותף, ולכן נצרך תיקון התביעה, כדי שהחלטה על חלוקת הכספים לא תינתן רק על הכסף שהיה באותה עת בבנק.

בעת הגשת כתב התביעה השלישי, הוצרך הבעל להשיב את סך מאה אלף ש"ח שהעביר לחשבון הוריו, ולכן סכום זה נכלל בכספים הנמצאים בחשבון המשותף, והפירוט והבקשה לקבל כספים הוא מעבר לכספים הנמצאים בחשבון, כספים שהוברחו לטענתה.

חובתנו לדחות טענה שקרית אחרת שהעלה בא כוח הגרוש. כפי שכתבנו, התביעה הראשונית הייתה לחלוקת כספים שצברו הצדדים במשך שנות הנישואין. דא עקא, לאחר הגשת התביעה התברר לאישה שהבעל לקח כספים רבים מהחשבון המשותף, ולטענתה לקחם ללא רשותה. אין חולק שהכספים היו בחשבון המשותף הרשום על שם שניהם ושייך לשניהם ודינם שיתחלקו, הבעל לקח הכספים מחשבון זה והעבירם לחשבונות אחרים, והדיון היה רק לגבי כספים שלטענת הבעל, לקיחתם מהחשבון הייתה כדין ולטענת האישה לקיחתם שלא כדין, ולפיכך הסכימה האישה שלגבי כספים אלו בלבד יתקיים דיון, ואם יתברר שהבעל לקח כספים שלא כדין, אף שמשורת הדין הכספים שייכים לה, היא מסכימה שמחציתם של כספים אלו יופקדו בחיסכון על שם הבן. הדברים מפורטים בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין שניתן בעקבותיו. בהחלטה זו לא דובר על סכום כסף כלשהו, לא הוגבל הסכום, והיה ברור שהדיון הוא עקרוני על כל סכום שהעביר הבעל מהחשבון המשותף, אם העבירו שלא כדין. וזוהי מהותו של פסק דין זה.

בית הדין כבר הבהיר שאין שום פקפוק בכשרות הגט, שהרי נערך "ביטול מודעות", שבו נאמר במפורש שהגט לא יהיה תלוי בתוצאות פסק הדין בעניין הכספים, ומלבד זאת הדברים ברורים בפרוטוקול ובפסק הדין.

הנוטל כספים מחשבון משותף אינו יכול לטעון 'שלי הם'

יא)  מכיוון שהוברר שחשבון הבנק היה משותף לצדדים, לחשבון זה נכנסו משכורותיהם ונכנסו כספי מתנות שקיבלו, אין ספק שכל הכספים שקיבלו הם כספי שותפות. ולפיכך כמו שבחשבון בנק שיש לאדם הפרטי, אם יבוא מאן דהו ויוציא כספים מחשבון זה דינו כגזלן. ואפילו יאמר "מה שלקחתי שלי" הוא אינו נאמן בטענתו, דהוי כחוטף מחברו ואומר "שלי חטפתי" שאינו נאמן, וכדאיתא בבבא בתרא (לג ע"ב) ב'נסכא דרבי אבא':

"דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה. אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רב אבא קמיה, אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה, אמר לו 'אין, חטפי ודידי חטפי' אמר רבי אמי [...] הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן."

 

ומבואר שהיכא שחוטף דבר מחברו, אף שטוען שחטף כדין והחפץ שלו, לא נאמינו אלא אם יביא ראיה שחטף כדין, דהרי מעשה החטיפה הוא ממי שמוחזק בדבר, דבר המורה על בעלותו, והמוציא מחברו עליו הראיה. ואף בכספים הנמצאים בחשבון בנק עליו להביא ראיה או למצער להעלות טענה שיאמן בה, כדי שיוכל להחזיק בידו מה שהוציא מיד המוחזק.

והוא הדין בחשבון בנק של שני שותפים: אם אחד מהם לוקח כסף מהחשבון המשותף עליו להוכיח שעשה כן בסמכות וברשות, שאם לא כן הוי כגוזל מחברו. והרי זה כמו ששנינו בבבא מציעא (ו ע"א) בשניים האוחזין בטלית, דאמרינן שיחלוקו ודין הטלית כדין טלית השותפין, ושנינו בבבא מציעא שם: "בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו. היכי דמי אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למיעבד."

הרי שאם אחד השותפים חוטף הטלית מיד שותפו, והשני צווח – הרי הוא כגזלן וצריך להוכיח שכדין עשה. ואף בנידון דידן, מכיוון שהחשבון הוא חשבון משותף, ודין הצדדים כאוחזין בו שניהם, או כדין הפקידו מעות ביד שליש. אין ספק שאם יתברר שאחד מהם הוציא כספים מהחשבון המשותף ללא רשות השני, הוי כחטפה אחד בפנינו. ולפיכך אם שתק 'אודויי אודי ליה', 'ואי צווח מאי הוה ליה למיעבד'. ומעתה בנידון דידן שהאישה לא הייתה יכולה לגלות בנסיבות העניין בשעת מעשה אם הבעל הוציא כסף מחשבונם המשותף, אך לכשהתגלה לה הדבר צווחה, והצווחה היינו הגשת התביעה בבית הדין, ודאי הוי דינו של השותף כחטפה אחד בפנינו. שהרי אין בעצם האפשרות של אחד מהשותפים בחשבון להוציא כסף, כדי להוכיח, שאם הוציא ודאי הוציא בהסכמתו של השני. אלא בדברים ש'אנן סהדי' שדרכם של בעלי החשבון להוציא, כגון השתמשות בכרטיס אשראי בין לתשלום עבוד קניות שונות בין בהוצאת סכומים סבירים מעמדת משיכת מזומנים, דאנן סהדי דאדעתא דהכי השתתפו, שכל אחד יוציא וישתמש כדרך שבני זוג משתמשים. אבל לגבי הוצאות ותשלומים שלא ברור שהייתה הסכמה, לא סגי ביכולת להוציא ובאמירה שהוצאתי על דעת הצד השני, וחובה עלינו לבחון בכל הוצאה לגופה, אם יש אפשרות להכריע שהייתה הסכמת הצד השני, ואם לא – יהיה דינה כחטיפה. כל עוד אין הדברים ברורים שהייתה הסכמה, ומעתה יהיה דינו כחוטף חצי הטלית שלא סגי באמירה "שלי חטפתי" אלא צריך להביא ראיה, ואם לאו – דינו כגזלן.

חובת הבעל להוכיח את טענתו שהכספים שלו היו

יב)  והנה בשולחן ערוך חושן משפט (סימן עה סעיף א) שנינו:

"התובע את חבירו בבית דין: 'מנה לי בידך' בית דין אומרים לו: 'ברר דבריך ממה חייב לך [...]' וכן הנתבע – אם משיב: 'אין לך בידי כלום' [...] צריך לברר דבריו [...] הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד."

ועיין בזה עוד בחושן משפט (סימן טו סעיף ד) במה שהביא מתשובת הרא"ש (כלל קז), ואין כאן מקומו. ועיין עוד במרדכי בבא מציעא (אות רכב) שכתב:

"מצאתי משם רבינו תם: מתוך סוגיה זו דתלמודא משמע קצת שאין צריך לברר הטענות. מכל מקום אחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת. ואם כן, אדם הטוען על חברו 'מנה אתה חייב לי' והלה אומר 'איני חייב לך' – על הדיינים לחקור היאך אינו חייב [...]"

עיין שם בכל דבריו.

ואף בנידון דידן לא סגי באמירה גרידא "עשיתי בסמכות וברשות והאישה הסכימה ונתנה לי רשות", ועליו לברר דבריו, ולא סגי באמירה גרידא, וחובתנו לברר אם יש היגיון בדבריו האם הוציא הכספים על דעת האישה, או דהווי כחוטף חצי הטלית מחברו דהווי גזל וחובה להחזיר הכספים שלקח לשותפות ולחלק הכספים ביניהם.

ומעתה נבחן הדברים לגופם, ונברר טענות הצדדים כפי שנאמרו בדיונים בפנינו, שהרי כפי שכתבנו הבעל לא הגיש טענותיו בכתב אלא הגיב לטענות בעת הדיון. ומכיוון שקבענו שהכספים שהיו בחשבון היו כספי שני הצדדים והם המוחזקים, קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה, ולפיכך חובת הבעל להוכיח בכל ההוצאות שאין דרך להוציא מהחשבון המשותף, שהוציא כדין ובהסכמה.

מלבד האמור לעיל, לפני בית הדין לא הוצגו אלא דפי החשבון המשותף. כדי לעמוד יותר על בירור הדברים, היה ראוי שיוצגו גם דפי חשבון הבעל שמספרו [...], חשבון אליו הועברו הכספים מהחשבון המשותף החל ביום הנישואין ועד מועד הפירוד. אך מכיוון שעבר כבר זמן מאז התקיימו הדיונים, והצדדים מחכים לפסק הדין, אין מקום לעכב יותר את פסק הדין עד להמצאת כל המסמכים, מפני שיש די גם במה שבידינו כדי לעמוד על האמת.

יש להוסיף עוד שאין ספק שהכספים שהיו בחשבון הבנק היו כספים משותפים. החשבון היה רשום על שם שני הצדדים, הופקדו בו מתנות שקיבלו הצדדים ומשכורותיהם. אין לומר שהממון הוא ממון הבעל. ואף אם נימא מעשה ידיה תחת מזונותיה, כלל לא ברור שהבעל נתן מזונות האישה, וכפי שכתבנו לעיל שדמי המדור שולמו על ידי אבי האישה והצדדים אכלו אצל הוריה. ועל כל פנים ודאי בנסיבות העניין החשבון הרשום על שם שניהם ובו נכנסים כספי שניהם מורה גם על כוונתם, להיות שותפים.

יג)        והנה, בשותפים שיש להם ממון או רכוש משותף אחר, יד שניהם שווה בו. ואם אחד מהם תופס מממון השותפות או חפצי השותפות ואומר שלי הוא, אינו נאמן בלא ראיה. וכדאיתא בבבא בתרא (ד ע"א) בכותל השותפין שנפל: "לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם. פשיטא [...] דפנינהו חד לרשותא דידיה מהו דתימא ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל."

ועיין שם בדברי רבינו יונה שפירש שלושה פירושים:

א. דפנינהו בפנינו;

ב. אף בפנינהו שלא בפנינו;

ג. אפילו פינה בפני השותף ולא מחה.

ועיין בחידושי הרשב"א וברא"ש שם ואין כאן מקום להאריך.

ומשמע דהיכא שאחד השותפים לוקח מממון המוחזק כממון השותפים וטוען 'שלי הוא', אין הוא נאמן בטענתו, ועליו להביא ראיה שהאבנים שלו ולא שייכים לשותפות.

וכן כתב שם הרי"ף:

"ושמעינן מהא, דמילתא דידיעא לתרי שותפי, אף על גב דאיתא השתא ברשות דחד מינייהו לא נפק מחזקה דאידך, מאי טעמא משום דשותפי לא קפדי אהדדי, הלכך לית להו חזקה אלא בראיה או לאחר חלוקה."

וכן פסק הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ה הלכה ח):

דבר הידוע לשני שותפין אף על פי שהוא ברשות אחד מהן, אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות, ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה ונאמר לאחר המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחר ראיה."

וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעט), והוסיף שם הטור:

"וכתב הראב"ד ז"ל: לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו שוה בשוה אלא אפילו לא ידיע לתרוייהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו בהו עיסקא ולא ידיע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתא דידי ותילתא דחברי לא מהימן אלא פלגי לה בשוה."

ומבואר מדבריו שדין זה נוהג אפילו במקום שלא ידוע לנו ששני הצדדים השקיעו אותו סכום בשותפות, אלא בסתמא כיוון דחזינן שהיו שותפים מחלקים כספי השותפות ביניהם, ואין אחד נאמן לומר שיש לו חלק גדול יותר בשותפות. ולפי זה בבני זוג שמשכורותיהם אינן שוות, כיוון שמכניסים לחשבון משותף הרי הם שותפים בכל מה שיש בחשבון זה.

ועיין עוד בבבא בתרא (מז ע"ב) דאיתא שם שהאומנין, האריסין והאפוטרופסין אין להם חזקה זה על זה. וכתב הגר"א בביאורו לשולחן ערוך חושן משפט שם, שזה מקור דינו של השולחן ערוך שעל האריס והאפוטרופוס הטוען שמה שמחזיק הוא שלו או ניתן לו, עליו להביא ראיה. דכיוון שיש ביכולתו לתפוס ורשות בידו לתפוס, אין המוחזקות מהווה ראיה לבעלות על ממון השותפים. ועיין ברמב"ם (פרק יג מהלכות טוען ונטען הלכה א) שכתב:

"ואלו שאין מעמידין הקרקע בידן אף על פי שאכלום שלש שנים, האומנין והאריסין והאפוטרופסין והשותפין והאיש בנכסי אשתו והאישה בנכסי בעלה [...] שכל אחד מאלו אין מקפידין זה על זה, לפיכך אין אכילתן ראיה אע"פ שלא מיחו בהן הבעלים, אלא תחזור הקרקע לבעלים שהביאו ראיה שזאת הקרקע ידועה להן וישבעו היסת שלא מכרו ושלא נתנו כמו שביארנו."

ועיין שם (בהלכה ח) שביאר הרמב"ם גדרי הדין, ולפי זה: לא מיבעיא אם אוכל בפניו והלה שותק שאין אכילתו ראיה על בעלות, ובוודאי במקרה שאוכל שלא בפניו שאין זו ראיה. והדברים פשוטים וברורים ואין מי שחולק בהאי דינא.

ולפי זה, בנידון דידן שחשבון הבנק היה חשבון משותף, אלא שבפועל רק הבעל פעל בחשבון זה, ולאישה לא הייתה אפשרות לעקוב אחרי הקורה בחשבון. ועתה בא הבעל וטוען "לקחתי חלק מכספי השותפות בסמכות וברשות, והאישה הסכימה לדבר", אין הוא נאמן, דכיוון דהממון ממון השותפות, עליו להביא ראיה בעדים או למצער שהאישה ידעה שהוציא כספים אלו ושתקה ולא מחתה. דהיינו, שאף אם יוכיח שלאישה הייתה אפשרות מעשית (לא אפשרות טכנית לקבל קוד ולעקוב אחרי הקורה בחשבון) לעקוב אחרי התנהלות החשבון, והאישה עקבה וראתה שלקח מהכספים המשותפים והשתמש בהם לצרכים כלשהם, שבזה נימא בתנאים מסוימים ששתיקתה הוי הסכמה. אך בנידון דידן ודאי שדברים אלו לא התקיימו. ולפיכך עליו להביא עדים או ראיה אחרת שהאישה הסכימה שיוציא הכספים לצרכים פרטיים או שיעביר לחשבון אחר.

יד)        והנה כבר כתב הרי"ף דאימתי מוקמינן הממון ביד אחד השותפין שתבע – אם מביא ראיה או אם ראינו ממון זה בידו רק אחר שחלקו ואומר זה חלקי. ועיין בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן עג):

"עוד כתב כי מה שטען מהארבעת אלפים מפרנסת הבית מהשנתים שהיו בשותפות היה צריך ראיה משטר או שני עדים כי עד אחד אינו מספיק להוציא ממון לכתובת אישה ותפיסתו אינה תפיסה כיון שהשותפין אין להם חזקה זה על זה כמו שהוא מוסכם וכו' ומגו ליכא במקום עדים ואפילו במקום עד אחד. עד כאן.

ואני אומר כי יש בדבריו כלום וטענתו טענה מספקת לנכות הארבעת אלפים לבנים, דהא דקיימא לן דשותפין אין להם חזקה, היינו בדבר הידוע לשני השותפין ושהם שותפין עדיין בו ושחברו השותף מכחיש טענת המחזיק, אבל אי בציר חד מהני יש להם חזקה זה על זה. והכא בנידון דידן, אף על פי שיש עדים שהיו שותפים האב ובנו בחנות, אינו ידוע לעדים, כי כל מה שיש בחנות הוא בשותפות דאיפשר שיש לאחד מהם בחנות אי זה דבר שהוא שלו לבד ואינו בשותפות, כי כן מנהג השותפין לפעמים מניחים מה שאינו בשותפות בחנות שניהם ואם אחר כן הוציאו מהחנות והניחו בביתו וטוען שהוא שלו אפילו ששותפו מכחישו יש לו חזקה כיון שאינו ידוע לעדים דבר זה שהחזיק בו אחד מן השותפין אם היה בכלל נכסי השותפות כי מה שהייתה קודם בחנות השותפות אינו ראיה כדפרישית כיון שעתה ביד האחר.

ומה שהביא הטור (סימן קעט) משם הראב"ד ז"ל, דאפילו לא ידיע לתרוויהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבני בהו עסקא ולא ידיע כמה אייתי האי וכמה אייתי האי ולבתר יומין נפיק האי עסקא מידא דחד ואמר תרי תלתא דידי ותלתא דחברי דלא מהימן אלא פלגי לה בשוה היינו כי האי גוונא דידוע לעדים דהני נכסי דעסקא כולהו הוי בשותפות לתרווייהו ורווחא דכל האי עסקא הויא לתרווייהו אפילו לדברי המחזיק בו ונפיק עסקא מתחת ידיה ולהכי לא מהימן למימר תרי תלתא דילי אבל בנידון דידן דאין ידוע לעדים כל דבר ודבר שהוא בחנות שהוא מנכסי השותפות, אלא דרך כלל הם שותפים במה שיש בחנות היה יכול לטעון כמו שכתבתי אם היה בידו חוץ מן החנות כיון שהיה ברשותו להוציאם מן החנות בלי ידיעת שום אדם נאמן לומר שהכל בשותפות ושבנו חייב לו הד' אלפים כיון שהיה יכול להוציא כל כך נכסים מן החנות ולומר שהיו שלו וליכא עידי ראיה."

ועיין עוד בשער משפט (סימן קעט ס"ק ב) שכתב:

"ואף דבתשובת חכם צבי (סימן ד) האריך להוכיח דשותפין נאמנים לומר חלקנו אף בתוך הזמן, אינו ענין לכאן דשם בעובדא דידיה היו ראובן ושמעון שותפין ביחד בסך ידוע שכל מה שיקנו אבנים טובות עד חמש שנים יהיה בשותפות ואחר כן עשה שמעון משא ומתן עם איש אחר בסחורה זו, וטען שכבר חלק עם ראובן, בזה יפה פסק דנאמן לומר כבר חלקתי השותפות מקודם עם ראובן וקניתי הסחורה לעצמי, דבזה לא שייך חזקת מרא קמא, דהא אומר שקנה לעצמו. מה שאין כן הכא, דמיירי בסחורה ידועה שקנו ביחד ואחר כן יצאה מקצת הסחורה מתחת יד אחד, דבזה ודאי אין נאמן לומר חלקנו וזה נפל לחלקי כל היכא דאיכא עדים וראה, דאוקי הסחורה בחזקת השותפות ובחזקת מרייהו קמא, כיוון דאין להמוחזק שום מיגו וזה ברור לפענ"ד ועיין בתשובת מבי"ט (חלק א סימן עג)."

ומשמע מדבריהם שבמקום שידוע שהיה ממון השותפות יש לשותף חזקת מרא קמא, ולא תועיל תפיסת שותפו עד שיוכיח בעדים או ראיה שבדין תפס. ודווקא בממון שלא ידענו שהיה שייך לשותפות יוכל לטעון שממון זה לא היה ממון השותפות.

ולפי זה בנידון דידן, כל הכספים שעליהם נטען שהוצאו על ידי הבעל מחשבון הבנק המשותף בעת שהאישה לא הייתה מודעת לקורה בחשבון, שהרי לא הייתה לה אפשרות מעשית להיכנס לחשבון, ואף כשהגישה תביעתה לראשונה לא נודע לה עדיין על הברחת הכספים, אין הבעל יכול לטעון אני מוחזק בכספים שלקחתי, עד שיביא ראיה שהאישה הסכימה ללקיחת הכספים. וכמו שכתב הרמב"ם, שאינו יכול לטעון שלקח או ניתן לו במתנה.

טו) ועיין עוד בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונא סימן יג) וזו לשונו:

"על אשר אדוני שאל, שראובן תבע את שמעון ואמר לו 'אתה פטרת את בעל חובי וערביי בלא ידיעתי', והלה משיב 'אתה אמרת לי לפוטרם':

אם יש עדים שעדיין חייב לראובן, לאו כל כמיניה דשמעון למימר 'אתה אמרת לי לפוטרם', כדאמרינן בסוף פרק החובל [בבא קמא צא ע"ב]: 'נטיעותיי קצצת', 'שורי הרגת' – 'אתה אמרת לי להורגו', 'אתה אמרת לי לקצצו' – פטור. ופריך: 'כל כמיניה, לא שבקת חיי לכל בריה' וכו', עד 'בשור עומד להריגה' וכו', ומשמע: הא לאו הכי לא מהימן. ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותיו לא נאמן לומר 'אבל אמרת לי לקוצצן' במגו דאי בעי אמר 'לא קצצתי'. דאי בדאיכא עדים דוקא מיירי, אם כן מאי פריך כל כמיניה לוקמה בדליכא עדים שקצץ או שהרג, אלא שמע מינה דאפילו ליכא עדים לא מהימן. ואם תאמר אמאי לא מהימנין ליה במיגו [דאי בעי אמר לא קצצתי], יש לומר דהוה ליה מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שהאי משקר דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעותיו שאין עומדים לקציצה. הכא נמי אנן סהדי שלא אמר לו לפטור החוב [והערבים] כל זמן שלא פרעוהו."

והובאו הדברים ברמ"א (חושן משפט סימן קעו סעיף יא):

"ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חבירו, ואומר ששמעון צוה לו לעשות, אם אמת ששמעון צוה לו, ראובן פטור אף על גב דלא אמר ליה על מנת לפטור, אבל אם שמעון כופר ויש עדות שהחובות היו שלו וראובן פטרן, ראובן חייב לשלמן ואינו נאמן לומר שברשות שמעון עשה מה שעשה, אבל אם אין לשמעון עדות, ראובן נאמן במיגו שהיה יכול לומר שהחובות אינן של שמעון או שהוא לא פטרן."

ועיין שם בש"ך ובט"ז ובאחרונים מה שדנו בדברי הרמ"א. ועיין שם בנתיבות המשפט (ס"ק כז), שהקשה על מה שדימה המהר"ם מרוטנבורג דין אומר אתה אמרת לי לקצץ נטיעותיך לדין אתה אמרת למחול על חובך, שהדברים אינם דומים, שאין דרך אדם לומר לקצוץ נטיעותיו, אבל דרך בני אדם למחול חובותיהם. ומכריע הנתיבות שם דהיכא שיש לו מיגו נאמן לומר אתה אמרת לי למחול חובותיך במיגו שהיה טוען לא מחלתי או לא היה חובך. אבל במקרה שאין לו מיגו, דהיינו שיש עדים שהיה חוב והשליח מחל על חוב זה, אינו נאמן בטענת אתה אמרת לי למחול בלי שיביא ראיה. ועיין עוד מה שכתב בהאי דינא בשער משפט (סימן עה ס"ק ב) לבאר שהעיקר כדברי הרמ"א. אך בין כך ובין כך במקרה שלפנינו, אילו לא הייתה ראיה שהבעל לקח כספים מהחשבון המשותף, היה מקום להאמינו בטענת קיבלתי רשות האישה, במיגו שהיה טוען לא לקחתי. אבל מכיוון שדפי החשבון מוכיחים שלקח והשתמש בכספים המשותפים, הרי זה כאיכא עדים שלקח, ואינו נאמן לטעון "את נתת לי רשות" בלא שיביא ראיה לדבריו. ועיין מה שנכתוב בזה לקמן.

תביעת האישה להחזר הוצאות לימודי הבעל

טז) ומעתה, אחרי שביארנו גדרי הדין, יש לנו לדון בטענות הצדדים לגופם. תחילה נדון בתביעת הגרושה להחזיר כספים שאותם שילם הבעל לצורך לימודיו. טענות הגרושה המוזכרות בפרוטוקול הן כדלהלן:

"בא כוח הגרושה: ראשית, יש את הסכום של 42,544 ש"ח – אלו כספים שהבעל העביר מהחשבון המשותף ללימודי משפטים בניגוד מוחלט לרצונה של האישה וללא הסכמתה ותוך שקר שהוא הציג בפניה שההורים שלו מממנים את הלימודים.

[...] מ־1.10.11 ועד 10.12.12, סה"כ: 42,544 ש"ח . כלומר, 1,800 ש"ח כל חודש.

[...] במפורש הוא אמר לה שהלימודים ממומנים על ידי ההורים שלו, הייתה לו שליטה מלאה בחשבון, אפילו פנקס צ'קים לא היה לה, במהלך הנישואין היא גם הייתה בהריון והאמינה לכל דבריו. הוא עשה הוראת קבע ללא ידיעתה, השליטה בחשבון ב[...] הייתה בידיו. אם הוא למד לצורך פרנסה, עליו לשלם מחצית מוניטין. אי אפשר לתפוס החבל בשני ראשים, לומר שאין מוניטין ולהשתמש בכל הכסף של הצדדים ללימודים.

[...] לא יעלה על הדעת שהייתה מסכימה, הוא בפועל לקח כסף ללא ידיעתה.

[...]

הגרושה: הוא לא נתן לי אפילו קוד משתמש כדי להיכנס לחשבון, הוא צירף אותי לחשבון אחרי החתונה, לחשבון קיים, אני לא ידעתי קוד והוא לא אִפשר לי להסתכל בחשבון, ככה בשבע ברכות הוא בא והחתים אותי על מסמכים, ואמר לי שבכך הוא מקצר הליכים, הייתי כלה ולא פקפקתי בו, חתמתי ביושר ולא ידעתי איזה מחשבות זדוניות יש לו.

[...] הכול היה על דעת עצמו, הייתה לו שליטה מלאה בחשבון, הוא אמר לי שההורים שלו מממנים את הלימודים, אני לא ידעתי, הוא עשה עוד הברחות של כספים וגם לא הפקיד את הכסף של החתונה. הוא לא יידע אותי בשום דבר, אני הבנתי שאנו מסתדרים עם המשכורות שלנו.

בא כוח הגרוש: האם הוא סירב לתת לך קוד לחשבון?

הגרושה: כן."

בתגובה לטענות אלה אמר הגרוש:

"הטענה שלה על שכר הלימוד מגוחכת. האישה הגישה כתב תביעה מתוקן לא חתום, אלא התובעת חתמה עליו, ראינו גם בתיק שלושה עורכי דין במהלך הזמן.

הם היו נשואים, היה להם חשבון משותף, גישה משותפת לחשבון לא צריך לבוא ולהסביר למה מותר להוציא כסף מחשבון משותף, כי זה חשבון משותף, עד היום היא לא טענה במסגרת הגירושין טענות אלו כעת היא מנסה להוציא ממנו כספים במרמה להתעמר בו ולחלוב אותו.

וגם לטעון יומיים לפני הדיון? שכר הלימוד נעשה כדי לפרנס את הבית הוא הלך ללמוד משפטים, הוא לא הלך ללמוד אומנות או תורה.

[...] הוא עבד, למד ושילם על הלימודים, הכול בידיעתה ובהסכמתה.

[...]

בית הדין: האם לקחת כסף מהחשבון המשותף עבור לימודים?

הגרוש: כמו כל זוג נורמלי, והכול בידיעתה והסכמתה, היא רוצה עכשיו לעשות קופה זה הכול שקר וכזב."

לכשנסכם דבריו: טענות הגרוש הן שמותר לו לקחת מהחשבון המשותף, מטרת הדברים הייתה כדי להגדיל הכנסותיהם, והאישה ידעה והסכימה. האישה מכחישה טענות אלו. לדבריה אמר שהוריו מממנים הלימודים, הדבר לא הועיל לפרנסתם, ואם השביח המוניטין שלו – היא זכאית להשבחה זו. לדבריה, מעולם לא הסכימה להוצאות אלו.

לכאורה יש לשער שהאמת היא כטענת האישה, שהרי במערכת היחסים שלדבריה הבעל מושך כספים מהחשבון כאוות נפשו והאישה מוגבלת במשיכותיה, או שעכ"פ יש מעקב של הבעל על משיכות אלו, ואין ספק שהיו מריבות בין הצדדים על הוצאת כספים, כעולה מהדברים שנטענו בפנינו, ומשכך לא מסתבר שהאישה הסכימה להוצאת סכומי כסף גדולים אלו. כמו כן, בחלק גדול מהמקרים (עכ"פ בציבור הדתי־לאומי והחרדי שאותו אני מכיר ושאליו משתייכים הצדדים) תשלומי שכר הלימוד או על כל פנים חלקו הארי של שכר הלימוד, של זוגות המתחתנים בגיל צעיר (אף ששני בני הזוג היו בני שלושים בעת נישואיהם, אך עכ"פ אלו לימודיהם הראשוניים) משולמים על ידי ההורים, אף אחרי הנישואין. ולפיכך לא מסתבר שהאישה הסכימה לדבר זה. אך בר מן דין – אף אם לא היינו קובעים שדברי האישה אמינים יותר – כפי שכתבנו לעיל הכספים הם כספי שותפות, ועל השותף הלוקח מכספי השותפות להביא ראיה בעדים שהייתה הסכמה ליתן לו כספים אלו.

מכיוון שהכספים ודאי הוצאו, אין ראיה כלשהי שהגרוש קיבל הסכמתה ומסתבר שלו הייתה מתבקשת – לא הייתה נותנת הסכמה בעקבות מערכת היחסים ביניהם שהייתה רעועה מלכתחילה, ובעיקר בעניין הוצאת הכספים, לפיכך מקבלים תביעת הגרושה, ועל הגרוש להשיב סך 21,272 ש"ח, מחצית הכספים שלקח מהחשבון המשותף לצורך מימון לימודיו.

טענת האישה שהבעל העלים את מתנות החתונה

יז)   באשר לטענה השנייה ולפיה הבעל לא הפקיד לחשבון המשותף את כל מתנות החתונה, נקדים ונאמר – אין ספק שהגרושה בתביעתה הציגה את כל המסמכים המגבים את סכומי הכסף שנתנו המוזמנים על-ידה. הבעל לא הגיש רשימה כזו, למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד האישה. כמו כן אין ספק שהגרוש לא בירר דבריו כפי הנצרך, וכמו שכתב השולחן ערוך בחושן משפט סימן ע"ה, ומשכך אין ספק שיש בדבר לערער את אמינות טענותיו. אך עדיין לא הוברר לנו למעלה מכל ספק שלא כל הכספים של מתנות צד הבעל הופקדו, שהרי גם טענת האישה היא טענת שמא, שגם לדבריה שלא הופקדו כל הכספים אין היא יודעת איזה סכום לא הופקד. גם אם לא הופקדו, איננו יודעים למה שימשו כספים אלו – האם לתשלום הוצאות החתונה (אולי במקום הוריו)? האם הופקדו לחשבון בנק אחר שלו – חשבון הבנק שאליו העביר כספים במשך חיי הנישואין, ושהיה קיים בעת הנישואין? וכבר כתבנו לעיל שדפי חשבון אלו לא הוצגו בפנינו. האם שימשו לדברים אחרים? דברים אלו הם השערה והדברים לא בוררו כל צרכם, מפני שהאישה כנראה לא ידעה הכול, ולגרוש כפי שנראה מהתנהגותו הקבועה יש עניין לחפות ולא לגלות את כל האמת. עם זאת, חובתנו לבחון הדברים לגופם.

להלן טענות הגרושה בנושא זה:

"בנוסף אנו טוענים למתנות חתונה בסך מאה אלף ש"ח כשבפועל הופקד שישים אלף ש"ח.

בית הדין: איך אתם יודעים שמתנות החתונה היו מאה אלף ש"ח?

באת כוח הגרושה: לפי הרשימה שבידנו (מציגה) זוהי הרשימה בכתב ידו של הבעל, רואים פה סך מתנות בערך של ארבעים ושמונה אלף ש"ח וזה רק מחצית שלה, מחצית שלו צריך להיות גם סכום דומה. אנו לא מכחישים שהייתה הפקדה, אבל אנו טוענים שלא כל הכסף הופקד. מי שטיפל בהפקדה, היה הבעל.

מתנות חתונה שהוא [=הגרוש] לא הפקיד כלום.

[...] נכון, אין לנו את הרשימה, הרשימה אצלו, אני מודה בעניין הזה שאין לנו ראיות."

בתגובה אמר בא כוח הגרוש: "לעניין כספי החתונה, כל הכסף הופקד בחשבון המשותף".

עיון בהפקדות שנערכו בחשבון המשותף מורה שבין ב' באדר תש"ע (16.2.2010) – יומיים אחרי חתונת הצדדים, עד כ"א באדר תש"ע (7.3.2010) – שלושה שבועות אחרי הנישואין, נכנסו לחשבון הבנק סכומי כסף בשיקים ובמזומן (וברור שזמן של שלושה שבועות אחרי הנישואין הוא עיקר הזמן בו מכניסים מתנות חתונה, שלא כולם מתקבלים כאחת), בסך של למעלה מתשעים אלף ש"ח. הדברים אינם תואמים את טענת באת כוח הגרושה, שלחשבון הופקדו רק שישים אלף ש"ח. ואולי התכוונה לכספים שהוכנסו סמוך לחתונה ממש.

והנה זה ברור שסכום המתנות שמתקבלות מכל צד אינו סכום שווה. ולפיכך לפי העולה מדפי החשבון, גם ממתנות משפחת הבעל נכנסו למעלה מארבעים וחמישה אלף ש"ח, וסכום זה דומה לסכומים שהתקבלו ממשפחת האישה, ומתאימים לטענתה שממשפחתו התקבלו סכומים דומים.

לאור הנ"ל טענת הגרושה היא טענת "שמא" ולא "ברי", שהרי היא טוענת שלא הפקיד את כל הכספים שהתקבלו מהצד שלו. גם לטענתה אינה יודעת איזה סכומים לא הפקיד, אם לא הפקיד. ולכאורה, מתוך דפי החשבון אין ראיה שהפקיד מכספי החתונה רק סך שישים אלף ש"ח, והיינו ששאר ההפקדות הם הפקדות אחרות. לעומתה טוען הגרוש שכל כספי המתנות שקיבל הופקדו. ואם כן, הוי ליה טענת הגרושה טענת שמא וטענת הגרוש טענת ברי שהפקדתי כל הכספים ולא לקחתי לעצמי.

לאור האמור לעיל בית הדין דוחה טענתה שהגרוש לא הפקיד מתנות החתונה, מחמת שלושה טעמים:

א.  טענתה טענת ספק, שמודה שאינה יודעת כמה מתנות התקבלו מצד החתן.

ב.   סכומי הכסף שהופקדו סמוך לנישואין הם גבוהים בהרבה מהסכומים שאותם טענה.

ג.   הבעל טען בטענת ודאי – כל המתנות הופקדו.

ואף על פי שהבעל לא הציג רשימת סכומי המתנות שקיבל, ולפי טענת האישה רשימת הכספים שקיבלו – על כל פנים כספי משפחתה – נכתבו על ידי אבי הגרוש והגרוש, ואם כך מסתבר שערך רשימה דומה לגבי הכספים שהגיעו מצִדו – אין בדברים אלו משום ראיה ברורה, שהרי יכול להיות שהרשימה אבדה; וגם אם נמנע מלהציגה והווי חשש דין מרומה משלא רוצה לברר טענותיו (עיין בתשובת הרא"ש כלל קז, ונפסקה בשולחן ערוך סימן טו), על כל פנים, בנידון דידן שטוענת רק טענת ספק, יש לנו לקבל טענתו.

הטענות על הברחות כספים מהחשבון המשותף

יח)  באשר לטענה השלישית שלפיה הבעל הבריח כספים מהחשבון המשותף לחשבון הרשום על שמו או להוריו, נבחן הטענות אחת לאחת על הסכומים שנתבעו.

הטענה הראשונה לגבי סך 40,000 ש"ח שהועברו בי' באדר תש"ע (24.2.2010) מהחשבון המשותף לחשבון שמספרו [...], חשבון הרשום על שם הבעל, להלן הסבריו של הגרוש בדיונים:

"היא לא יכולה לבוא ולטעון על כל השאר. הוא לא עבד בסניף ולא עובד שם. היא ידעה על כל פעולה בחשבון.

הארבעים אלף הועברו בגלל הסיכום. החשבון היה שלו מלפני החתונה ואז הוא צירף אותה לחשבון.

היא זאת שרצתה להתחשבן ואמרה נתחיל מקו אפס ונתקזז ולכן הוא העביר את הארבעים אלף ש"ח שהיו לפני החתונה בהסכמתה.

האם הגברת שאלה איך נקנו מוצרי החשמל? מישהו שילם עליהם, אבא שלו שילם."

בדברים אלו הוא טוען שתי טענות:

א.  זה כסף שהיה שלו לפני הנישואין.

ב.   זה כסף ששימש לקניית מכשירי חשמל.

דברים אלו אינם מתאימים לדברים שאמר בדיון אחר.

להלן הסבריו ותשובותיו בדיון נוסף, וכפי שנכתבו בפרוטוקול הדיון מיום כ"ח בטבת תשע"ה (19.1.2015):

"ב־14.2 משכתי כסף עבור צלם ותזמורת, המשכורת שלי נכנסה לחשבון, והיא – רק בחודש מאי העבירה משכורת ראשונה. ביחד עם מה שהיה לי בחשבון והמשכורות שלי זה מגיע בערך לארבעים אלף ש"ח.

בית הדין: אם משכת כסף איך נשארו ארבעים אלף ש"ח בחשבון?

בא כוח הגרוש: הוא לקח כסף כנגד כסף שמגיע לו,

בית הדין: כלומר הארבעים אלף ש"ח נוצרו ממתנות חתונה?

הגרוש: לא.

[...]

בית הדין: ביום החתונה נשאר 9,178 ש"ח, ב־16.2 היו הפקדות והחשבון הגיע בערך ל־73,000 ש"ח ואז מה־16.2 נכנסים מזומנים וצ'קים וניירות ערך והסכום בחשבון ביום 21.2 מגיע למעלה מ־90,000 ש"ח, ואז ביום 21.2 הכסף יוצא מהחשבון ועובר לפח"ק 90,000 ש"ח. בית הדין שוב שואל, מה בנוגע ל־40,000 ש"ח?

הגרוש: זה מה שאני מנסה להסביר אם הם לא יפריעו לי כל רגע, ב־14.2 היה בחשבון 9,178 ש"ח ולאחר מכן היא הצטרפה לחשבון, אני הייתי צריך להוציא באותו יום 10,000 ש"ח כדי לשלם לצלם ותזמורת, היא עוד הייתה אמורה להביא לי כסף לזה ולא נתנה לי. ושוב, מחודש מאי היא התחילה להעביר משכורת שלה, כלומר 20,000 ש"ח שלי עוד מלפני החתונה ועוד שתי משכורות שלי של מרץ ואפריל יוצר ביחד 40,000 ש"ח.

בית הדין: איך ידעת חודשיים לפני כן שהיא לא תעביר את המשכורות לחשבון המשותף? זה מוזר לקחת 40,000 ש"ח על חשבון משכורת שיצטרכו להתקבל.

[...]

הגרוש: זה לא היה נורמלי שהיא העבירה משכורת רק במאי והדברים לא התנהלו כמו בכל משפחה נורמלית, אבל אבא שלה היה מאד מעורב ולא הסכים שתעביר את המשכורות מבנק ***למרות שהסיכום היה מאוד ברור."

כל מעיין בעינא פקיחא ייווכח שלדברי הגרוש אין שחר. הגרוש מדבר על הסכמה, ולפיה ייקח כספים שהיו לו לפני החתונה – לא הוכח שהיו לו סכומים כאלו. החשבון שהוא עושה על משכורות של האישה שאמורות להיכנס ויודע שלא ייכנסו מוזר – וכי נביא הוא, שיודע שלא ייכנסו? מלבד זאת, הבעל מחויב בפרנסת אשתו.

אין ספק שלחשבון הבנק נכנסו למעלה מתשעים אלף ש"ח מכספי החתונה, והבעל החליט על דעת עצמו, עשרה ימים אחרי החתונה, להעבירם לחשבונו הפרטי. ולפיכך ודאי שתירוציו של הגרוש בדויים ולא עומדים במבחן ההיגיון, אך אף אם היינו קובעים שיש היגיון כלשהו בדבריו, הלא ביארנו לעיל שהכספים שייכים לשניהם. ולא סגי בטענת השותף לקחתי כספים בהסכמתו של השני, אלא עליו להביא ראיה שאכן הייתה הסכמה. בנידון שלפנינו הגרושה מכחישה שהייתה הסכמה, לא מסתבר שתהיה הסכמה לדברים אלו, ולפיכך ברור שכבר עשרה ימים אחרי הנישואין, החל הגרוש להבריח כספים מפני שצפה פני גירושין ורצה להבריח ולשמור הכספים לעצמו. ולפיכך ודאי שחובה עליו להחזיר מחצית סכום זה – סך עשרים אלף ש"ח.

יט)  בכ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) הועבר סך של 32,950 ש"ח לחשבון [...] (שכאמור הוא חשבון הבעל). בדיון שנערך ב ג' בניסן תשע"ד (3.4.2014) אמר:

"בא כוח הגרוש: בתחילת שנת 2011 יש סכום של 32,000 ש"ח שזה מוצרי החשמל והרהיטים.

[...]

הגרוש: אין לי קבלות, אני לא שמרתי את הקבלות – לא ידעתי שאתגרש ואצטרך להוכיח."

בדיון שנערך ב כ"ח בטבת תשע"ה (19.1.2015) הוסיף ואמר:

"[...] ההעברה הזאת מורכבת משני חלקים, עכשיו הם כבר לא טוענים על הסכום בכתב התביעה החדש, למה? מכיוון שב־30.11.2010 היה זיכוי לחשבון בסך 18,000 ש"ח – זה הוכנס לחשבון שלי מכספי המשפחה שלי. ה-32,950 שימשו לקניית מוצרי חשמל שנקנו, כמו, מקרר מייבש ומכונת כביסה ומוצרי חשמל נוספים [...]

הסיכום היה שמכיוון שהגברת מבוגרת ולא הצליחה להתחתן עד כמעט גיל שלושים שהיא תביא בית ואנחנו מוצרי חשמל [...]

ככה היה הסיכום. לאחר זמן מה שראינו שאין דירה והכול  דיבורים פה ודיבורים שם, אז הרגשתי סוג של פראייר אז לכן הכסף הלך כנגד הסיכום.

בית הדין: כלומר ה־32,000 נלקחו בתמורה ל...?

הגרוש: אני דברתי אִתה לגבי הדירה, וגם היה פירוט לגבי מוצרי החשמל שאנחנו מביאים, וזה היה נראה הסכום.

בית הדין: מוצרי החשמל עלו 32,950 ש"ח?

הגרוש: היו גם נברשות לבית ועוד דברים, גם גז נקנה, כל מה שהיה, דיברתי עם אשתי היקרה והייתה אהבה ואחווה, אבל לה היה חשש ממנו (אבי האישה) ודיברתי אִתה ואמרתי לה שהיה סיכום בינינו, ודיברתם על דירה והיא אמרה שהיא חוששת מאבא שלה ובצר לי קח את הסכום ותעביר כנגד, כל ההעברות היו בהסכמה ובידיעה."

בתשובה לדברים אלו טענה באת כוח הגרושה:

"[...] אבל הם שכרו דירה מרוהטת, הם משקרים. שיראה לנו קבלה אחת על מוצרי חשמל שהוא קנה.

[...] הוא לא קנה מוצרים, התאריכים לא הגיוניים, אם הם שכרו בית – אז מה, הקנייה נעשתה כמעט אחרי שנה? אתה לא ממתין שנה כדי לקנות מוצרי חשמל. יש לו קבלה אחת על מוצרים? אתה קונה מוצרים ב־70,000 ש"ח ואין קבלות? וגם אחרי שנה?"

[...] שנה אחרי הנישואין הוא קונה מוצרי חשמל? האישה טוענת שהיה ריהוט מלא. אין הגיון ששנה וחודש הוא בא ואומר שההורים שלה הבטיחו דירה, וההורים שלו יקנו מוצרי חשמל, על מה בדיוק הם צריכים להביא דירה? ועוד, מתי הוא מחליט להחזיר להורים שלו, שנה אחרי?

בית הדין: הוא טען שבאין הסכמה על דירה הוא לקח את הכספים בהסכמה."

אין ספק שטענת הגרוש בנויה על הבטחה שטען שהבטיחו לו, אך לא הוכח שאכן היה כן. מלבד הנ"ל, בתחילה רצה לתלות דבר זה בסכום כסף בסך שמונה־עשר אלף ש"ח שלטענתו הוריו הכניסו לחשבון. אף שהתבקש, לא הציג הבעל קבלות כלשהן על הקנייה. גם סכום הכסף שנקט לגבי שווי המוצרים הוא חסר היגיון לחלוטין. מחיר מוצרי החשמל הבסיסיים הנצרכים לזוג, דהיינו מקרר, מכונת כביסה ותנור, אינו עולה לסכום רב כל כך. מלבד זאת לא ברור על סמך מה הוא עושה דין לעצמו, ומעביר לחשבונו הפרטי. אם כדבריו שהאישה הסכימה להעביר להוריו, מדוע לא העביר לחשבונם.

בין כך ובין כך, הגרושה הכחישה טענתו, ולדבריה גרו בדירה מרוהטת, הגרוש פירט חפצים שונים בתביעתו לחלוקת מיטלטלין. בתגובה לרשימת החפצים שהגיש, נתנה הגרושה הסבר לגבי כל אחד מהמיטלטלין, שהוזכרו בכתב תביעתו. בכתב תגובתה מכחישה הגרושה ומסבירה לגבי כל אחד ממכשירי החשמל המנויים בתביעתו. לגבי רובם היא כותבת שחפצים אלו היו משומשים. מתוך דבריה עולה שהצדדים לא קנו מכשירי חשמל כלל, ולפיכך אין הוכחה כלשהי שנקנו כלי חשמל כלשהם על ידי הוריו. הגרוש לא הביא ראיה שמכשירים כאלו אכן נקנו. אף אם היינו מקבלים לטענתו שאכן הוריו קנו מכשירי חשמל ונתנום במתנה לבני הזוג, מאן לימא לן שקניית מכשירים אלו הייתה בתמורה לדירה שהובטחה לו לטענתו, ואולי נקנו בתמורה לשכירות דירה שנתן או שילם אבי האישה.

אף אם נקבל לדבריו שניתנו מכשירי חשמל על ידי הוריו, ואף אם נקבל שערכם היה כפי שטען (סכום מופרז מאוד) – מכיוון שניתנו במתנה לצדדים הרי זכו במתנה זו, ומהיכי תיתי שיוכל הבעל לקחת מתנה שקיבלו הוא ואשתו ולהחזירה להוריו? כיוון שקיבלו כדין – הנותן מתנה לחברו, אף אם נעשה שונאו אין המקבל חייב להחזיר המתנה, וכדברי הריב"ש (סימן שא), וכמו שנפסק להלכה באבן העזר (סימן צט). אך כאמור, אין לנו בדל ראיה שאכן הוריו קנו מכשירי חשמל כלשהם, ואף אם קנו, ודאי אין לו רשות למכור ניירות ערך השייכים לצדדים (שזה היה מקור הכסף שהועבר) ולהחזיר להוריו. אך כאמור גם דבר זה שהכסף הועבר להוריו לא הוכח, שהרי הכספים עברו לחשבונו, ואין בידינו דפי חשבון אלו כדי לבדוק אם נשארו בחשבונו או הועברו לחשבון אחר.

אך מלבד מה שנתבאר שאין לקבל תירוציו, בין כך ובין כך: מכיוון שהאישה מכחישה כל טענותיו, חובת הראיה מוטלת על הגרוש. ומשלא הובאה ראיה, עליו להחזיר מחצית סכום זה, סך 16,475 ש"ח, לגרושה.

כ)   בכ"ו באב תשע"א (26.8.2011), בעת שהאישה הייתה בשלב המתקדם של ההיריון, ולאחר שלדבריה נדרשה על ידי הבעל לעבוד בחופשת הקיץ, הועבר סך נוסף של 22,115 ש"ח לחשבון [...] הנ"ל. הסיבה להעברת הכספים נאמרה על ידי הבעל:

"[...] הסכום מחולק לשניים. היה קרוב לשמונה־עשר אלף ש"ח שנכנס לחשבון ממשפחתי, והיא עבדה בחודש אוגוסט בגן פרטי ומשום מה לא הפקידה את הכסף בחשבון המשותף, ואז הסכום של משפחתי בתוספת ארבעת אלפים ש"ח של המשכורת שלה מצטבר לעשרים ושניים אלף ש"ח.

בית הדין: כלומר בגלל שהיא לא העבירה את המשכורת, הוצאת את הכסף?

הגרוש: כן, גם דברנו על זה,

בית הדין: והיא הסכימה?

הגרוש: כן."

בתגובה לדברים אלו אמרה באת כוח הגרושה:

"והעשרים ושניים אלף ש"ח? גם על זה הוא מחכה תשעה חודשים עד שהוא מחזיר ועוד מחכה שמשבעה־עשר אלף זה יצטבר לעשרים ושניים אלף ש"ח ואז מעביר, למה חיכית בדיוק?

הגרוש: אני אשמח להסביר.

באת כוח הגרושה: ההורים שלה שילמו על השכירות, לא יעלה על הדעת שיאמר שמישהו מהמשפחה שלו הפקיד כסף בחשבון, אבל הוא מבין שהוא בבעיה ואין לו הסבר, לגבי הארבעת אלפים ש"ח, שטען שהייתה צריכה להעביר לו, היא קנתה מוצרים לתינוק, לא הוא ולא המשפחה שלו קנו."

גם דברים אלו לא ברורים: סכום זה הוזכר תחילה על ידי הגרוש בתחילה כסיבה להעברה שנעשתה בכ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011). אחרי כן חזר בו וטען שההעברה בכ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) הייתה בתמורה למכשירי חשמל שקנו הוריו והסכום הנ"ל שלדבריו ניתן על ידי בני משפחתו נלקח על ידו בחזרה.

הגרוש לא הביא ראיה כלשהי שסכום הכסף שהועבר מבנק***בתאריך כ"ג בכסלו תשע"א (30.11.2010) בסך 17,597.87 ש"ח, ניתן על ידי בני משפחתו. (ואם ניתן – האם ניתן סכום כזה ולא סכום כסף "עגול"?)

ואפילו היינו מקבלים את טענתו – הרי אין ספק שהצדדים זכו בכסף כדין, ודינו כמתנה שקיבל אדם מאוהבו שנעשה שונאו ולא בטלה כאמור לעיל.

מלבד זאת ברור שהדירה שבה גרו נשכרה על ידי אבי האישה, הצדדים היו סמוכים על שולחן הורי האישה (בין אם זה מצא חן בעיני הבעל בין אם לא מצא חן בעיניו). אם כן, מדוע נאמין לדבריו שאפשר לקבל סכומי כסף מהורי האישה, ומתנות של הורי הבעל צריכים להחזיר.

מלבד זאת לא ברור מדוע החליט אחרי תשעה חודשים להחזיר סכומי כסף שקיבל במתנה, שהרי מלבד שאין לו רשות, איזו עוולה פעלה האישה שלא תקבל מתנה זו. ואם לא מגיע לה, מדוע לא הוחזרו הכספים מיד. מעבר לאמור, הכספים הועברו לחשבונו הפרטי ולא הוכח שהועברו להוריו.

גם טענתו לגבי סך ארבעת אלפים ש"ח אינה ברורה, שהרי מלבד טענת האישה שכספים אלו שימשו אותם לצורך קניית דברים לבן שנולד לאחר זמן – הרי משכורתה ממשרד החינוך נכנסה כסדרה ב־1.8 וב־1.9. לא ברור איך מצד אחד הבעל משלם מהחשבון המשותף את שכר הלימוד שלו במכללה, ומנגד לוקח לחשבונו כספים שטוען שהם של הוריו.

מלבד זאת, הבעל העביר סכום זה בכ"ו באב תשע"א (26.8.2011), ומשכורת חודש זה משתלמת ב־1.9. וכי נביא הוא וידע שהאישה לא תעביר את המשכורת הנוספת לחשבון המשותף? ואולי בעל זה התנבא פעמיים – כאמור לעיל בהעברה של סך ארבעים אלף ש"ח שהזכרנו לעיל, שגם שם טען שהעביר על סמך משכורת עתידית שלא תעביר. ברור שהסבר זה אינו הסבר מניח את הדעת, ובפרט שכפי שכתבנו הגרוש לא בירר את דבריו.

ואף שטען שהגרושה הסכימה לדברים, מלבד שדבר זה לא מסתבר ונגד ההיגיון הפשוט, שמדוע תסכים להעביר סכום כסף שקיבלו במתנה לטענתו מהוריו, כשהוריה תומכים בהם דרך קבע, והבעל מתלונן על ההוצאות הכספיות שעושה. ועכ"פ אפילו הוא טוען טענה כלשהי שיש בה שמץ של היגיון, עדיין חובתו להביא ראיה לטענתו, וכמו שכתבנו לעיל. וכיוון שסכומי כסף אלו היו ממון השותפים, אין הוא נאמן ללא ראיה. ולפיכך עליו להחזיר מחצית סכום זה, סך 11,057 ש"ח.

בכ"א במרחשוון תשע"ב (18.11.2011) נולד בנם של הצדדים. באותה תקופה הוכנס לחשבון סך של כשלושת אלפים וחמש מאות ש"ח בשלושה־עשר צ'קים, שכנראה התקבלו בברית (סכומים שלא תואמים את הסכומים שטענה הגרושה שקיבלו בעת הברית). בכ"ג בכסלו תשע"ב (19.12.2011) – שלושים יום לאחר לידת הבן, נכנס סך של 5,950 ש"ח בעשרים ושניים צ'קים. מסתבר שזה סכום המתנות שהתקבלו בפדיון הבן. בדפי החשבון לא נראה שהוצאו על ידי הצדדים הוצאות לצורך מימון הברית או פדיון הבן, ואין מדפי חשבון אלו ראיה כלשהי מי מימן אירועים אלו (הורי הבעל או הורי האישה).

כא)         בכ"ד בניסן תשע"ב (16.4.2012) העביר הבעל סך נוסף של עשרת אלפים ש"ח לחשבון הנ"ל. הנימוק להעברה זו נאמר בפרוטוקול:

"[...] מדובר על כסף של הברית שהעברתי להוריי [...]

אלו 10,000 ש"ח שהעברתי להוריי כנגד הברית, פשוט החזרתי להם את הכסף."

באת כוח הגרושה הגיבה לדברים אלו:

"הילד בכלל נולד בנובמבר.

הוא ממציא דברים, גם על הברית של ילד שנולד חמישה חודשים לפני כן הוא נזכר להעביר כסף אחר כן, ועל כל זה יש הסכמה שלה? על סמך מה הוא קבע שברית עולה 10,000 ש"ח? אבל אין לו מה לומר אז הוא תמיד מוצא תירוצים ועוד תירוצים, בברית מילה מכסים את העלות וגם מרוויחים.

[...] רק בפדיון היה הכנסות של 6,000 ש"ח."

גם בנושא זה לא בירר הגרוש דבריו: לא הוכח שהוריו שילמו עבור הברית, ואם כן שילמו ולא נתנו במתנה, מדוע לא החזיר מיד? ואם נתנו במתנה – הרי הצדדים זכו במתנה ומהיכי תיתי שתהיה לו רשות להחזיר, כאמור לעיל?

הגרושה מכחישה טענות אלו, ולא מסתבר שיעביר התשלום זמן רב אחרי הברית. מלבד זאת, כאמור, הכספים הועברו לחשבונו ולא הוכח שהועבר להוריו, ובין כך ובין כך אין ראיה שהדבר נעשה בהסכמה. ולכן דינו של סכום זה כדינם של הסכומים שהוזכרו לעיל, שמכיוון שלקח מממון השותפים עליו להוכיח שלקח הדברים בהסכמה ובהיתר. ומכיוון שלא הוכיח, עליו להחזיר סך 5,000 ש"ח.

בי"ט באב תשע"ב (7.8.2012) הועבר סכום של שלוש עשרה אלף ש"ח לחשבון הנ"ל. על העברה זו אמר הגרוש: "אני מודה שאני לא זוכר על מה הייתה ההעברה הזאת, אבל דבר אחד ברור שזה היה בהסכמה."

בתגובה אמרה באת כוח הגרושה:

"את ה־13,000 ש"ח הוא העביר לחשבון הפרטי שלו ב־7.8.12, איך הוא לא זוכר על מה הוא העביר את הכסף, ועל דברים שקדמו לזה הוא זוכר? אין היגיון, אבל פשוט נגמרו התירוצים..."

אין ספק שהכספים הוצאו על ידי הגרוש, דברים אלו לא היה ביכולתו לתרץ אף בתירוץ לא הגיוני, ולפיכך עליו להחזיר מחצית סכום זה, ששת אלפים וחמש־מאות ש"ח.

כב)         בכ"ט באב תשע"ב (17.8.2012) העביר הגרוש סך מאה אלף ש"ח לחשבון הוריו. ההסבר להעברה זו נאמר בפרוטוקול:

"הגרוש: ב־17.8.12.

פה נעשה מעשה שערורייתי: הם הלכו למפקח על הבנקים וניצלו את המצב שהם מאיימים על פרנסתי, אבל אין כאן כלום – אותם 100,000 ש"ח הועברו למשפחתי לצורך טיפול רפואי של בן משפחה.

בית הדין: היא ידעה מכך?

הגרוש: כן.

בית הדין: היא הסכימה והכסף הועבר?

הגרוש: כן, לצורך טיפול רפואי שמפאת צנעת הפרט לא אחשוף שם. התובעת ידעה במה מדובר לפני שזה נעשה.

בית הדין: הכספים הוחזרו לבנק?

הגרוש: עכשיו כן, מהלוואה שנטלתי מיד כשהגיע המכתב. ואני שואל מאיפה היא ידעה על ה־100,000 ש"ח ועל כל השאר היא לא ידעה, רק בגלל ששיתפתי אותה במהלך, היא ידעה הכול והכול סוכם.

בא כוח הגרוש: הכסף יצא והעדנו על כך והוכחנו שזה נעשה בהסכמה, זה לא היה אמור לחזור לחשבון, אבל היות והם הלכו והתלוננו, וללא קשר להליך המשפטי הוא הלך ולקח הלוואה חיצונית והפקיד את הכסף, ומשלם אותו כעת עם ריבית והצמדה. זהו כסף שהופקד בחשבון כדי שלא יבואו בטענות, וכעת על זה אנו מבקשים החלטה.

בתגובה לדבריו אמרה באת כוח הגרושה:

"הוא העביר את זה להורים שלו, על מה הוא מדבר?

[...] והגרוע מכל שלפני הגירושין הוא בא בעזות מצח ומושך 100,000 ש"ח ועוד אומר שזה לרפואה, איך היא הסכימה להעביר סכום כזה? הוא הראשון שמתנדב להעביר כסף? איפה כל המשפחה שלו?

גם בנק*/*/הבין שמדובר במעילה באמון, עובד בנק שחיפה על העברת כספים ללא הסכמה. הבנק, בצדק, פחד מתביעה."

אין ספק שהבעל לקח סכום זה שלא בהסכמה. טענותיו שסכום גבוה זה הועבר לצורך טיפול רפואי של אדם עלום שם והאישה הסכימה לדברים, הם חסרי שחר. מערכת היחסים ביניהם הייתה באותה תקופה קשה מאוד, ולא יעלה על הדעת שהגרושה הסכימה לדבר זה. אין ספק שהגרוש הבין שפני הצדדים לגירושין, ולכן הבריח סכום כסף גדול לפני שתוגש תביעה ולפני שיוטל עיקול על החשבון. אין ספק שהתלונה של אבי האישה בבנק*/*/ כדין נעשתה, ולכן הוצרך הבעל להחזיר את סכום הכסף הנ"ל. הגרוש ברוב חוצפתו מתלונן על הגרושה שעשתה מעשה שערורייתי במה שהתלוננה על הכסף שלקח מחשבונם המשותף, סכום שמחציתו שייכת לאישה, ולכן אין ספק שסכום כסף זה יחולק שווה בשווה בין הצדדים עם חלוקת שאר הכספים שבחשבון המשותף.

משכורת האישה הפסיקה להיכנס לחשבון בט"ו בתשרי תשע"ג (1.10.2012). הצדדים נפרדו בסוף שנת 2012, והתביעה הוגשה בינואר 2013.

כג) בי"ד באייר תשע"ד (14.5.2014) הגיש הגרוש בקשה לחלוקת מטלטלין, שזו לשונה:

"בקשה לחלוקת המטלטלין בין שני הצדדים:

בני הזוג צברו רכוש משותף במהלך שלוש השנים שהיו נשואים וגרו יחדיו.

בתאריך 3.1.13 התובעת ואביה עו"ד [...] סילקו בבושת פנים את הנתבע מדירתם של הזוג.

למותר לציין כי הרכוש הנצבר ומתנות החתונה (המטלטלין) נשארו בידי התובעת.

מבוקש מבי"ד להורות לתובעת להשיב את מחצית הרכוש המשותף לנתבע כמו כן מבוקש להשית על התובעת הוצאות לדוגמה".

בבקשתו מזכיר הגרוש רשימת מוצרים שלטענתו הייתה שייכת לצדדים ומחציתה מגיעה לו. בבקשתו אין הוא מציין ולא מברר מה מקור מיטלטלין אלו.

הבקשה נשלחה לתגובת הגרושה. בתגובתה כותבת הגרושה:

"1. בקשת הנתבע, איננה אלא בקשת סרק, חסרת בסיס שכל הורתה ומטרתה הינה להציק לפגוע ולהתעלל בתובעת על לא עוול בכפה, ומתוך רצון לבוא עמה חשבון ונקם על תביעותיה המוצדקות נגדו.

[...]

  1. כמובן שהנתבע אינו טורח לפרט ולהסביר, היכן היה עד היום, מדוע שתק והחריש תקופה כה ארוכה ומדוע רק כעת "נזכר" הוא באותה רשימה דמיונית. מדוע אינו מצרף חשבוניות המצביעות על רכישותיו ו/או דפי בנק המצביעים על משיכות כספים לצורך רכישת פריטים המפורטים בתביעתו.
  2. נראה כי אף הנתבע יודע היטב כי אין מאום בבקשה שהגיש, אלא שלשיטתו, אם נקרה במוחו רעיון כיצד להתעלל באישה, מדוע להחמיצו ולא לבוא חשבון עם אשת נעוריו?
  3. ואכן, כשעילת הבקשה נשענת על עוגנים חסרי בסיס, גם לגוף הבקשה – לא תהיה תכלית.

[...]

  1. בערבו של אחד הימים בעת שהתובעת לא הייתה בבית, הגיעו הנתבע ואביו אל דירת הורי האישה, בה התגוררו הצדדים באותה עת ופינו את כל המיטלטלין שהנתבע הביא טרם הנישואים ומיטלטלין נוספים שנרכשו בתקופת נישואי הצדדים.

כך למשל, הנתבע ברר לו מארון הבגדים את אלו הטובים והאיכותיים בהם חפץ, לקח עמו ש"ס שנקנה על ידי הורי האישה, שעון יד יוקרתי, סידור עור יקר ערך, מגהץ, שולחן מגהץ, ועוד מיטלטלין כראות עיניו.

  1. יצוין כי בתקופת נישואיהם, הצדדים כמעט ולא רכשו ריהוט, שכן בתחילה הם שכרו דירות מרוהטות ולבסוף, עברו להתגורר בדירת הורי האישה שגם היא הייתה מרוהטת.

כמובן שהנתבע לא שילם ולא אגורה אחת שחוקה תמורת מגוריו בדירת הורי התובעת.

  1. כל אימת שהתובעת פנתה וביקשה מהנתבע לרכוש מעט ריהוט לדירה כדי ליצור תחושת שייכות ופרטיות כגון מיטה, ספה וכו', סירב הנתבע לכך בתוקף וטען שאינו מוכן להשקיע מאומה, בדירה שאינה שייכת לו".

בהמשך תגובתה מתייחסת הגרושה בפרוטרוט לגבי המיטלטלין המוזכרים בתביעה. גם בבקשה זו ובתגובה מתנהלים הצדדים כפי שהתנהלו בכל התיק. הגרוש אינו מברר דבריו, ואינו תומך תביעותיו באסמכתא כלשהי. לעומתו, הגרושה מתייחסת לדבריו וטוענת טענותיה, שאין כאן המקום להכריע בדבר נכונות טענות אלו, וגם אם יימצאו טענותיה נכונות, אין בכך כדי לקבוע שלגרוש אין חלק במיטלטלין אלו.

נוסיף ונאמר: מכיוון שטענות הגרוש הועלו עוד לפני שהסתיימו ונערכו הדיונים בעניין הרכוש, אין בעובדה שלא תבע תביעה זו עם פתיחת התיקים, כדי לקבוע שאין הוא יכול להעלות טענותיו. מסתבר שבקשה זו הוגשה לאחר שהגרוש נוכח שיצטרך לתת דין וחשבון על המעשים שעשה. עם זאת, אין זה מונע ממנו מלהגיש תביעה זו, והגרוש לא הפסיד זכותו בכך שלא הגיש התביעה לפני הגירושין. ועיין בחושן משפט (סוף סימן יז) שבית הדין לא יפסקו לתובע מה שלא תבע, אך אם תבע חובה על בית הדין לדון בדבריו. עם זאת, כפי שכתבנו, חובת התובע לברר דבריו, ואף שאין הוא חייב לברר הדברים כל הצורך בעת הגשת התביעה, ויכול להסתפק בבירור הדברים בעת הדיון, וכמו שכתב הש"ך (חושן משפט סימן יא ס"ק א) מיהו מכיוון שלא בירר הדברים בתביעתו ובית הדין לא דן בדברים, בית הדין לא יכריע בשאלה זו לעת עתה. לפיכך, אם יבקש הגרוש שבית הדין ידון בעניין המיטלטלין, עליו להודיע לבית הדין, ובית הדין יקבע מועד לדיון בנושא השבת המיטלטלין. עם זאת, דבר זה לא ימנע קיום מסקנות פסק הדין בעניין חלוקת כספי הצדדים מידית.

בית הדין מבהיר שאם יתקיים דיון נוסף, זכותה של הגרושה לדרוש גילוי מסמכים בחשבון הבנק הרשום על שם הגרוש, החשבון שאליו העביר הכספים מהחשבון המשותף, חשבון שמסתבר שפעל בו גם לאורך תקופת הנישואין, אך לעת עתה לא הגענו לידי מידה זו.

לאור כל האמור יש לקבוע:

א.        הכספים המצויים בחשבון הרשום על שם הצדדים, כולל הסך של מאה אלף ש"ח שנלקח על ידי הגרוש והוחזר, יתחלקו בין הצדדים שווה בשווה.

ב.         מלבד הנ"ל, על הגרוש להחזיר לגרושה סך 80,304 ש"ח, מחצית הכספים שהבריח מהחשבון המשותף.

ביקורת על התנהגות הבעל

כד) והנה משורת הדין, משכתבנו הכרעתנו, פסק דין זה היה אמור להגיע לידי גמר. עם זאת, בית הדין אינו יכול לשתוק מלהביע דעתו על החזות הקשה העולה מתוך תיק זה. בית הדין דן ופסק במשך השנים בעניינם של מספר רב של זוגות, אך מעטים הזוגות שבהם ראינו התנהגות לא הוגנת של הבעל עוד מתחילת הנישואין, ובפרט שהבעל שלפנינו למד בישיבה ואמור להיות בן תורה ושומר מצוות, ולפיכך ההתנהגות שעלתה בפנינו חמורה שבעתיים. הנה כבר אמר שלמה המלך במשלי (ג, כט): "אל תחרשׁׁ על רעך רעה והוא יושב לבטח אִתך."

ודרשו חז"ל (ביבמות לז ע"ב וגטין צ ע"א):

"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אישה ודעתו לגרשה. אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? קרי עליה 'אל תחרשׁׁׁ על רעך רעה והוא יושב לבטח אִתך'".

ועיין בחידושי אגדות למהרש"א בגיטין שם.

איננו יודעים אם כבר מתחילת הנישואין נתן הבעל עיניו בגירושין, או שמתחילת הנישואין רק החל לצבור כסף ולהבריח מכספים משותפים לחשבון פרטי שלו. שהרי עשרה ימים בלבד אחרי הנישואין החל הבעל להבריח כסף, ממתנות החתונה המשותפים לשניהם, ובמשך כל תקופת הנישואין העביר סכומי כסף גדולים לחשבון הרשום על שמו. לבית הדין ברור שהאישה לא ידעה מהתנהלות זו, ולהפתעתה גילתה זאת רק אחרי שהגישה תביעת גירושין.

אולי באותה עת עדיין לא נתן עיניו בגירושין, אך ברור שחמדתו לממון גרמה לו להבריח כספים, גרמה לסכסוכים בין הצדדים בענייני ממון. הבעל שכנראה נתן עיניו בממון אביה של האישה, ולכן טען שהובטחה לו דירה. לדבריו נשא אישה מבוגרת (אף שהייתה בת גילו), ולכן מגיעה לו דירה. מחשבה זו העכירה את רוחו ועמדה כצל על חיי הנישואין. גם התנהגותו של הבעל כלפי האישה – ההאשמות שהאשים אותה כמעט בכל דיון, שהדבר היחיד המעניין אותה הוא הממון – ועל כגון זו אמרו (עיין קידושין ע) "כל הפוסל במומו פוסל", וכבר כתבנו בזה לעיל. הגרוש כעס על הגרושה, שגילתה שהבריח ולקח מהכספים השייכים לה, ומאשים אותה בחמדת ממון, דבר בו הוא נגוע.

מלבד ההפסד הכספי שנידון בפנינו והכרענו בו, התנהגות זו שהתגלתה, מורה לאישה שכל חיי הנישואין היו בשקר, כשהבעל מבריח כספים המשותפים לצדדים. הבעל שנתן עיניו בממון כועס ומבזה את האישה שגילתה את קלונו ודורשת שיוחזר לה מה שגזל ממנה. הבעל ובא כוח לא נמנעו מלהעליב את האישה כאילו היא חומדת ממון, טענו על ההוצאות שהוציאה (קנתה שמונים וחמישה כובעים), טענות מעליבות.

אף אם בני זוג מתגרשים, חובה על אדם לנהוג כבוד בכל אדם ובוודאי במי שמתגרש ממנו, וכדאיתא במדרש על הכתוב "ומבשרך לא תתעלם". במקום להודות על המעשים שעשה שלא כראוי, החליט הגרוש כשהתגלה קלונו להטיל את המום שבו על הגרושה.

אין ספק שמערכת היחסים שבין הצדדים לא התגלתה כל צרכה לפני הגירושין, מפני שלא התקיים דיון לגופן של עילות, ונושא הברחת הכסף לא עלה בדיונים באותה עת. כפי שכתבנו לעיל בפסק דיננו, הבעל לא היה מעוניין באישה. אף אם טענותיו כלפיה נכונות – שלא תפקדה ולא החזיקה בית, וכפי שנכתב במכתב של הרב [...] (אף שקצת תמוה בעינינו, איך אדם מביע דעתו בצורה כל כך החלטית אחרי פגישה אחת), אך ברור שענייני הממון, שגרמו למריבות, היוו את הרקע לגירושי הצדדים. וברור שהבעל לא קיים מה שנאמר בשטר התנאים, שהמהרי"ק קבע זו כדרך המחייבת גם משפטית.

אך מעבר לאמור לעיל, בית הדין תמה יותר על עזות הפנים של הגרוש משנתגלה קלונו, והתברר שהבריח ולמעשה לקח שלא ביושר כספים רבים מהרכוש המשותף לצדדים. בירמיהו (ב, כו) כתוב: "כבוֹשת גנב כי יִמָצא", ופירש בתרגום יונתן – והובאו דבריו במפרשים – שאדם שמוחזק אדם מהימן ומתגלה שהוא גנב, דרכו להתבייש כשמתגלית גניבתו, דגנב בא בסתר וחושש שמא יראהו אדם, ובאדם מהימן בטוח שהדבר גם לא יתגלה, וכשמתגלה הדבר הוא מתבייש בדברים. במקרה שלפנינו, לא רק שהגרוש לא התבייש במעשיו, אלא ניסה להצדיק לקיחת הכספים בטיעונים מביכים, לא סבירים ולא הגיוניים, וכעס כשלא קיבלו טיעוניו.

כבר כתבנו לעיל ובחנו ההיגיון – או נכון יותר חוסר ההיגיון – שעומד מאחורי התירוצים וההסברים שנתן הגרוש להעברת הכספים לחשבונו, טיעונים שעליהם הוסיף שהכול נעשה בהסכמת האישה. טיעונים כאלה יכולים להישמע רק על ידי מי שאין לו עכבות, וזכויות הצד השני לא חשובות בעיניו, יהא הטעם מאיזה טעם שיהיה. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא ו ע"א) "דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא" ואמרו בטעם הדבר "דחיישינן שמא ספק מלווה ישנה יש לו עליו". וכבר הזכרנו לעיל דברי רבינו תם שהובאו במרדכי, שמשרבו הרמאים תיקנו שצריך לברר בכל היכולת. ומשמעות דבריו היא שרמאים תולים בטצדקי כלשהי להסביר את מעשיהם לקחת ממון אחרים. ולהכי אף בספק מלווה ישנה מורה לעצמו היתר לגזול ממון חברו, וכל תירוץ יהיה טוב בעיניו לתרץ מעשיו.

הגרוש חשב שכל טענה שיטען תישאר כצוק איתן ובלתי מעורערת, אין שום ערך לעובדות ולהוכחות על מעשיו  אפילו הטענה תהיה מביכה וחסרת היגיון. דבר זה יכול להיעשות רק מתוך תפיסה זו שלצד השני אין זכויות. ולפיכך מחליט הגרוש שכיוון שהעביר את הכסף מהחשבון המשותף לחשבון הרשום על שמו, הוא המחזיק בכסף וחובת הראיה על הגרושה. וכפי שהבהרנו, דברים אלו אין להם שחר.

בית הדין אינו יכול אלא להצר שבן ישראל הגיע לרמת שחיתות וחוסר מוסריות והכניס את מערכת הנישואין שבינו ובין אשתו למצב שהגיעה שבו גזל כספים מהאישה שישבה לבטח תחתיו – כספים השייכים לה על פי דין.

אין ספק שלולא הייתה הגרושה דחופה להתגרש, לא הייתה מסכימה לתנאי שהטיל הבעל לגירושין, שכספים שיוכח שנטל שלא כדין לא יוחזרו לה, אלא יופקדו בחשבון בנק שייפתח ע"ש הקטין. אמנם מכיוון שהתחייבה, אף שאין ספק שהכספים שייכים לה על פי דין, עליה לקיים התחייבותה.

לאור כל האמור לעיל, בית הדין קובע:

א. כל הכספים הנמצאים בחשבון הבנק הרשום על שם הצדדים יחולקו שווה בשווה בין הצדדים, כולל סך מאה אלף ש"ח שהוחזר לחשבון.

ב. על הגרוש להעביר לגרושה סך 80,304 ש"ח, מחצית הכספים שלקח ללא רשות מהחשבון המשותף.

ג. האם תפתח חשבון בנק על שם בנה הקטין. לחשבון זה יופקד הסכום הנזכר בסעיף ב'. האם בלבד תהיה מיופת כוח בחשבון בנק זה, וזכותה של האם לבקש אישור מבית הדין להשתמש בכספים אלו לצרכיו של הקטין.

ד. אם ירצה הגרוש שבית הדין ידון בבקשתו להשבת מחצית המיטלטלין, עליו להגיש כתב תביעה מתוקן המברר טענותיו בעניין המיטלטלין, ולאחר מכן יקבע בית הדין מועד לדיון.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרפים למסקנות.

הרב אברהם מייזלס                 הרב רפאל י' בן שמעון

נפסק כאמור.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ו (7.7.2016).

הרב שלמה שפירא — אב"ד          הרב אברהם מייזלס               הרב רפאל י' בן שמעון


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ