המבקש עתר להארכת המועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 21.1.13.
המבקש טען כי לא קיבל את הדוח ולא ידע עליו עד קבלת הודעת משרד הרישוי כי רשיונו לא יחודש עקב העבירה. המבקש טוען כי במועד הרלוונטי כלל לא החזיק ברשיון נהיגה ומי שנהג ברכב הינו אחיו.
המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הדוח שולם במועד, בחודש מאי 2013, לפיכך טענת המבקש כי לא קיבל את הדוח נסתרת על פניה, ומכל מקום התשלום מהווה הודאה בעבירה.
המבקש קיבל אפשרות להתייחס לטענה זו, וטען כי אין לראות בתשלום הודאה שכן קיימים תנאים לכך, אשר לא מתקיימים, לרבות היות הנאשם – על פי הדוח – מורשה לנהיגה ואי איתור הנהג האמיתי. המשיבה חולקת על טענה זו וטוענת כי אין כל דרישה כאמור.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אנינ מקבל את עמדת המשיבה ודוחה את הבקשה.
סעיף 229(ח') לחסד"פ קובע:
"שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג)."
אין בסעיף האמור כל דרישה אותה מזכיר המבקש בבקשתו, ולא ברור על מה נסמכת טענתו. טענת המבקש אינה נסמכת על חקיקה והוא לא הפנה לפסיקה התומכת בטענתו. הפסיקה המוכרת לי הפוכה ואינה דורשת החזקת רשיון נהיגה כתנאי להרשעה על פי חזקת הבעלות.
יתרה מכך, לא אחת הורשע נהגים מכוח חזקת הבעלות גם כאשר ברור היה שלא הם שנהגו ברכב במועד הרלוונטי. כך למשל בע"פ 1160/99 איתי הכהן נ' מדינת ישראל הורשע אדם בעבירה למרות שהוכח כי שהה בחו"ל במועד הרלוונטי, ובמקרים אחרים הורשעו נאשמים גם כאשר היה ברור, על פי תיאור העדים כי לא הם שנהגו ברכב.
זאת ועוד, בתי המשפט דחו בקשות להארכת מועד גם כאשר הציג אדם הגנה לכאורה, וזאתצ כאשר כשל מלהראות סיבה מוצדקת לאיחור בהגשת הבקשה. כך למשך מדחו בקשות שהוגשו באיחור למרות קיומם של מצהירים שנטלו אחריות על העבירה ברע"פ 5107/11 דוד איינהורן נ' מדינת ישראל וברע"פ 4557/08 משה בן זכאי נ' מדינת ישראל.