המ"ש 7178-06-14 חורי נ' מדינת ישראל

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 2.11.13, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום קנס שמספרה 90502584502 (להלן – הדו"ח) ועניינה, נהיגה במהירות מופרזת (מצלמה), עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקשת לא הגישה בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי הדו"ח המקורי לא הגיע לידיה, אלא הודעת כפל הקנס בלבד וכן, שבמועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של אחר, קזרוב אברהם, שתצהירו צורף לכתב הבקשה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי המבקשת לא פנתה אל המשיבה בבקשת הסבה תוך המועד הקבוע בחוק ולא העלתה כל טעם המצדיק איחור בהגשת הבקשה.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת בחרה את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לה יומה, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתה תדחה.