המ"ש 7107-05-16 חדד נ' מדינת ישראל ואח'

המבקש פנה ביום 18/5/16 בבקשה לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב} התשמ"ב 1982 להורות על הארכת המועד להישפט בגין הדוחות נשוא הבקשה.

המבקש נימק בקשתו בכך שיגרם לו עיוות דין באם תדחה בקשתו, שכן לדבריו חברו מר' אריה נגאר (שצירף תצהיר מטעמו), הוא זה שנהג ברכבו בעת ביצוע העבירות ועל כן יש מקום להורות על הסבת הדוחות על שמו.

המשיבה מתנגדת לבקשה, שכן לדבריה אין בדברי המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעו בחוק, וטענתו כי ניתנה הסכמת המאשימה לבקשה זו עוד בטרם הגישה, אינה נתמכת בראיות כלשהן.

אין חולק כי הדוחות הראשון מיום 3/7/15, והשני מיום 9/7/15 נשוא בקשה זו, הגיעו אל כתובתו של המבקש והוא קיבלם.

ההסבר למחדל באי הגשת הבקשה במועד הנקוב בחוק, בשל אי איתור חברו, אינו טעם של ממש לאי הגשת הבקשה להישפט במועד.

הרי משקיבל המבקש את הדוחות נשוא הרכב בבעלותו, יכול היה להגיש בקשתו זו להישפט במועד הקבוע בחוק, ובמקביל לנסות לאתר את חברו.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229 (ה) "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

זה הדין, וזו ההלכה הפסוקה ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נגד מדינת ישראל (27/12/11 ), קבע כב' השופט א' רובינשטיין,

" על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי".

בעניין טענתו בדבר עיוות הדין, בשל העובדה כי אחר נהג , נקבע:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן ליעל ולקצר הליכים.

לאור האמור לעיל ומשלא מצאתי נימוקים המצדיקים להעתר לבקשה, אני דוחה את הבקשה.