המ"ש 5346-10-14 טאהא נ' מדינת ישראל

ביום 26.10.14 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להישפט, הבקשה נשוא תיק זה.

בבקשתו טען המבקש "כי הוכה בתימהון כאשר נשלחה לו ההודעה על תשלום הקנס" וכי "נודע לו על קיומה רק לאחרונה".

על פי המידע שנתקבל מהמרכז הארצי לגביית קנסות אגרות והוצאות (להלן: "המרכז") עולה כי כבר במהלך שנת 2013 פעל המבקש מול המרכז בנושא הדוח נשוא בקשה זו וכי ביום 30.9.13 הגיע להסדר פריסת חובות מול המרכז אך הוא לא עמד בו וההסדר בוטל.

בהתאם לסעיפים 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב –1982 וסעיף 229(ה) לחוק, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין במקרה שבקשתו תידחה.

בענייננו, המבקש לא נתן טעם מדוע הבקשה להארכת המועד להישפט, להסבת הדוח, הוגשה על ידו באיחור.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229(ה) בשינויים המחוייבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה, וכן בתגובת ב"כ המשיבה, לא מצאתי כל טעם לאי הגשתה של הבקשה להישפט ע"י המבקש שבפני במועד.

גם לא הובאו כל "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230).

ולעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל. בקשת המבקשת לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתה הרי שבקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה ואין להלום דבר זה ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט שכל מהותן לקצר וליעל הליכים.