המ"ש 4932-10-14 שאפעי נ' מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 16.5.13.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

המבקש טוען כי לא נהג ברכב במועד הרלוונטי, שכן שהה בעבודה, ואשתו היא שעשתה זאת. עם זאת, ההלכה היא לא די בטענות כנגד העבירה עצמה ועל המבקש להראות סיבה טובה ומוצדקת מדוע לא הגיש בקשתו במועד, כפי שפסק בית המשפט העליון:

בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט.

רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל.

הסברו של המבקש לאי הגשת הבקשה במועד במקרה דנן הוא כוונתו לצרף את האישום לתיק אחר שהוגש נגדו(!). מובן כי הסבר זה לא יכול להתקבל.

ראשית, צירוף של דוח לתיק אחר אפשרי רק במקרה של הודאה בעבירה. טיעון זה משמיט את הבסיס תחת טענתו של המבקש לגופו של עניין, ומלמד לכאורה כי הוא מקבל עליו אחריות לעבירה.

שנית, אין בטענה הנ"ל כדי להצדיק אי הגשת בקשה במועד ואיחור של כמעט שנה וחצי מיום העבירה ועד יום הגשת הבקשה לבית המשפט. כפי שפסק בית המשפט העליון ברע"פ 329/10 חיים סדגר נ' מדינת ישראל:

עסקינן בעבירה מסוג "ברירת משפט". על כן יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. לפי סעיף 230 לסד"פ.