פוריס נ' מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להישפט.

1.למבקש נרשם דוח שעניינו אי מתן זכות קדימה להולך רגל. הדוח נמסר לידיו והונח ברכבו. לימים נמכר הרכב ובו הדוח. ב"כ המבקש פנה למפנ"א כעבור כשנה ממועד רישום הדוח ועתר להאריך למבקש את המועד להישפט. הוא הסביר כי האיחור בפנייה נובע ממכירת הרכב ובו הדוח. מן הבקשה עולה כי מפנ"א לא השיב לפנייה זו. מתגובת ב"כ המשיבה עולה כי הפנייה האמורה לא התקבלה במפנ"א. ב"כ המבקש עותר בבקשתו לחייב את מפנ"א להשיב לפנייתו ולהאריך לו את המועד להישפט. ב"כ המשיבה מתנגדת להארכת המועד.

דיון והכרעה

2.הסעד של חיוב מפנ"א במסירת תשובה לפניית ב"כ המבקש אינו בגדר הסמכות הנתונה לבית משפט זה ע"פ סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. ב"כ המבקש לא הצביע על מקור סמכות אחר של בימ"ש זה להידרש לעתירה זו. יתר על כן, מכיוון שמתשובת המשיבה עולה כי הפנייה לא התקבלה ע"י מפנ"א ספק אם גם בהינתן קיומה של סמכות להידרש לעתירה זו היה מקום לחיוב מפנ"א להשיב לפנייה אותה לא קיבל.

3.לגופו של עניין אני רואה בתשובת המשיבה לבקשה כתגובת מפנ"א לפניית ב"כ המבקש ועל כן אתייחס לעתירה להאריך למבקש את המועד להישפט. כידוע על מנת להאריך למבקש את המועד להישפט נדרש המבקש להצביע על טעם סביר לאיחור בפנייה להישפט או על כך שדחיית בקשתו תגרום לעיוות דינו. היו שהקלו בדרישה הראשונה וסברו כי עיקר העיקרים נעוץ במניעת עיוות דין למבקש, גם אם האחרון התרשל ואיחר איחור בלתי סביר בפנייה להישפט ( עפ"ת 50065-05-17 בן ישי נ' מדינת ישראל).

4.במקרה זה לא שוכנעתי כי קיים הסבר סביר לאיחור בפנייה להישפט ולא הוכח מעיון בבקשה ונספחיה כי דחייתה תגרום למבקש עיוות דין. המבקש תולה את הסיבה לאיחור בפנייתו במכירת הרכב ובו הדוח. הבקשה אינה מציינת מתי נמסרה החזקה ברכב לקונה ביחס למועד רישום הדוח. מעבר לכך, מכיוון שהמבקש קיבל את הדוח לידיו הרי שידע על קיומו וממילא ידע על הצורך להודיע על כוונה להישפט בגינו. לא ברור מן הבקשה מדוע נדרשו למבקש חודשים ארוכים על מנת להודיע על כוונה להישפט (ולבקש הארכת מועד) בשעה שהיה יכול לבקש לאחזר עבורו את פרטי הדוח שאבד לו ולבקש לשלוח אליו עותק או לחלופין לפנות לקונה הרכב ולקבל ממנו את עותק הדוח. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי שכחת הדוח ברכב המבקש שנמכר מהווה הסבר סביר לאיחור כה ניכר בפניית המבקש להישפט.

5.הטעם האחר להארכת מועד הוא מניעת עיוות דין למבקש. בעניין זה מילא המבקש פיו מים. הוא טוען אמנם כי אין להפריז בפורמליזם ויש להתמקד במהות אולם באופן תמוה נעדרת מן הבקשה ונספחיה כל התייחסות למהות. במלים אחרות, הבקשה ונספחיה אינם מניחים תשתית ( ולו לכאורה) לאפשרות כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין.

6.נוכח כל האמור לא שוכנעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות הארכת המועד להישפט ואני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ז, 28 יולי 2017, בהעדר הצדדים.