המ"ש 3493-06-15 אבו ע'אנם נ' מדינת ישראל ואח'

לפני בקשה לביטול החלטה מיום 15.3.16 המורה על דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט.

ההליכים בתיק

ביום 11.6.15 הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת מהירות אשר תועדה על ידי מצלמה אלקטרונית.

המאשימה התנגדה למבוקש ולאחר חלופת בקשות ותגובות, נקבע התיק לדיון ביום 11.10.15 ובהחלטה נקבע כי נוכחות המבקש חובה.

המבקש לא התייצב לדיון שנקבע ובא כוחו טען כי הנאשם שוהה במיון, כי אדם אחר נהג ברכב וכי הנהג יתייצב לדיון הבא. לבקשתו, נדחה הדיון ליום 5.11.15, כאשר בית המשפט הורה בשנית על חובת התייצבות המבקש.

ביום הדיון הנדחה לא התייצב המבקש, ובא כוחו ביקש דחיה נוספת בכדי לזמן את הנהגת שטען כי נהגה בפועל. בית המשפט דחה הדיון ליום 18.11.15 וחזר בשלישית על חובת ההתייצבות למבקש.

בדיון הנוסף, לא התייצבו המבקש ובא כוחו ותחתיו התייצב עו"ד לדר, המצויד בכתב העברה וביקש דחיית הדיון לשבועיים נוספים. בית המשפט נעתר לבקשה, דחה הדיון ליום 16.12.15 וחזר ברביעית על חובת ההתייצבות למבקש.

גם לדיון זה לא התייצב המבקש ובא כוחו טען כי הנאשם שוהה במדינת מרוקו. בית המשפט דחה הדיון ליום 2.2.16 וחזר בחמישית על חובת ההתייצבות.

גם לדיון זה לא התייצב המבקש ובא כוחו טען כי המבקש עתיד לשוב ארצה ביום 10.2.16. בית המשפט נעתר לבקשת הדחיה והורה על קיום הדיון ביום 14.3.16 וחזר בשישית על חובת ההתייצבות.

בדיון ביום 14.3.16, לא התייצב המבקש ובא כוחו עתר לדחות את הדיון למחרת היום תוך שהוא מציין: "אם אני לא אביא את הנהג שנהג בפועל מחר, אמחוק את הבקשה." בית המשפט נעתר ודחה הדיון למחרת היום תוך הוראה על חובת התייצבות לנהג שנטען כי נהג.

באותו היום, בשעה 18:29, הגיש הסנגור בקשת לדחיית הדיון, בה ציין כי הינו חש ברע וכן ציין כי המבקש ישוב ארצה בימים הקרובים. בית המשפט דחה הבקשה.

ביום 15.3.16, לא התייצבו המבקש ובא כוחו לדיון ולבקשת המשיבה, הבקשה נדחתה.

ביום 19.10.16 בחלוף יותר משבעה חודשים ממועד מתן ההחלטה, הגיש המבקש הבקשה שלפני, לביטול ההחלטה. המבקש ציין בנימוקי הבקשה כי פעל רבות על מנת לאתר את הנהגת, אשר נהגה בפועל ברכב ביום העבירה, אך ללא הועיל.

המבקש טען כי לבית המשפט לא קמה סמכות לדחות הבקשה על הסף, ללא דיון מהותי, אלא רק למחקה וכי דווקא התמשכות ההליכים ואישורו של בית המשפט למתן מספר דחיות לא מבוטל מלמדים כי גם בית המשפט ראה חשש אמיתי לעיוות דין בהרשעתו של המבקש.

הסניגור התחייב כי הן המבקש והן הנהגת בפועל יתייצבו במועד הדיון שייקבע.

המשיבה התנגדה למבוקש וציינה כי למבקש היו הזדמנויות רבות להסב את הדו"ח ומשלא עשה כן הרי ש"עבר זמנו ובטל קרבנו".