המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח שנמסר לידיו ביום 1.12.15.
המבקש טען כי לא הבין שעליו להגיש בקשה להישפט בגין הדוח, והדבר נודע לו רק לאחרונה. המשיבה מתנגדת לבקשה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.
הדוח נמסר לידי המבקש כאמור בחודש מרץ, ולרשותו עמדו שלושה חודשים להגיש בקשה להישפט. למבקש אין כל טענה של ממש מדוע לא הגיש בקשתו במועד, או אף בסמוך לאחר מכן, אלא הגיש בקשה זו, כשמונה חודשים לאחר קבלת הדוח.
חוסר ידיעה מצד המבקש אינו יכול להיות סיבה להארכת המועד ואם לא הבין המבקש כיצד עליו לפעול, היה עליו להתייעץ בגורם מתאים, לרבות במחלקת פניות הנהגים של משטרת ישראל.
ההלכה הבסיסית בהקשר זה היא כי:
יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. לפי סעיף 230 לסד"פ. בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים.
רע"פ 329/10 חיים סדגר נ' מדינת ישראל.
טענות המבקש אף אינן מבססות חשש ממשי לעיוות דין במקרה זה. המבקש מסתפק בטענה כללית לפיה העבירה "מוכחשת מכל וכל", אך אינו נותן כל גרסה מצדו ונמנע מפירוט כלשהו. ומכל מקום כפי שקבע בית המשפט המחוזי בחיפה:
טענת המערערת כי היה על בימ"ש קמא לתת משקל מכריע לעיוות הדין שנגרם לה ולקבל את הבקשה, גם ללא נימוק המצדיק את העיכוב בהגשתה, אינה מתיישבת עם הוראות החוק והפסיקה, הקובעת כי סמכות זו של ביהמ"ש יש להפעיל בצמצום ורק מקום שהוכח בפניו כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מסיבות סבירות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגיש הבקשה במועד.
