המ"ש 2642-03-16 עזאם נ' מדינת ישראל

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 25.5.15. המבקש טען כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי וכי לאחר קבלתו העביר את הדוח לגיסתו – הנהגת אולם במקום להעביר את הדוח על שמה שילמה את הקנס שבצידו.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין מקום להארכת מועד לאחר התשלום.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את עמדת המשיבה ולדחות את הבקשה להארכת המועד.

כידוע, לפי הוראת סעיף 229(ח') לחסד"פ: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו".

לאור הוראה זו, קבע בית המשפט העליון כי הארכת מועד להישפט לאחר התשלום אפשרית רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בהן לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליך נגדו. ראו לעניין זה

רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל; רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל; רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל והחלטות רבות אחרות.

במקרה דנן התקבל הדוח אצל המבקש והוא העביר אותו לגיסתו "לטפל בו". בהמשך התקבלה הודעה בדבר תוספת פיגורים ושוב הועבר הדוח לגיסה, אשר שילמה אותו לפי הנטען. אינני מקבל את התנהגות המבקש כסבירה בנסיבות העניין.

מרגע שקיבל המבקש את הדוח היה עליו לוודא טיפול בו והיה עליו להגיש בקשה להישפט או בקשה להסבת הדוח על שם גיסתו ולא לסמוך עליה כי תעשה זאת. מקל חומר שהיה עליו לעשות זאת לאחר שהתקבלה הודעה בדבר צבירת פיגורים, ממנה חייב היה ללמוד כי הדוח המקורי לא טופל.

אין מדובר בנסיבות המצדיקות הארכת מועד לאחר תשלום, שכן לא רק שהמבקש לא הראה שלא ידע על הדוח, אלא שהוברר בצורה פוזיטיבית כי הוא ידע עליו. המקרה דנן דומה עד מאוד לעניין שבא בפני בית המשפט בעניין אבני. בעניין הנ"ל טען המערער כי לאחר קבלת הדוח העביר אותו לידי הנהגת שהתחייבה בפניו להסדיר את הסבת הדו"ח על שמה, לרבות תשלום הקנס על ידה. בית המשפט דחה את הבקשה להארכת המועד ובית המשפט המחוזי אישר החלטה זו תוך שהוא קובע: