לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.
לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות שכן אין בנימוקיה טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.
בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ'מדינת ישראל).
זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). על המבקשת להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנעה מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין למבקשת אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתה.
בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור, ההתראה נשלחה בחודש ספטמבר 2015 והבקשה הוגשה בחודש נובמבר 2015 וזאת ללא נימוק ענייני כלשהו אשר יש בו כדי להיעתר לסעד המבוקש, (לעניין זה, ראו פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל).
זאת ועוד, במסגרת הבקשה לא פרטה המבקשת את המועד בו נודע לה אודות הדוח וכן לא ציינה מדוע נמנעה מלהגיש בקשה מתאימה למפנ"א בפרק הזמן העומד לרשותה. המבקשת עצמה ציינה בבקשה כי הסעד המבוקש הוא מלפנים משורת הדין כלך שאין חלוק שהיא מודעת שעל פי הוראות הדין היא אינה זכאית לסעד המבוקש.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, ח' שבט תשע"ו, 18 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
