– נימוקים
בהחלטתנו מיום י"א בניסן תשע"ח (27.3.2018) קבענו:
[...] המשיב [...] עומד על שמצוות 'והגדת' מוטלת עליו, ולא על האם, ולכן, עליהם לשהות גם השנה במחיצתו כדי שיוכל לקיים את המצווה המוטלת עליו [...] שבכל שנה הילדים ישהו במחיצתו בליל הסדר [...]
בא כוח המשיב שם את הדגש [...] על השיקול של טובת הילדים ולא רק על קיום המצווה הנ"ל [...] לא נתבאר לנו [...] מדוע בנסיבות התיק הנוכחי טובת הילדים אינה שישהו בליל הסדר לסירוגין, שנה אצל האב ומשפחתו, ושנה אצל האם ומשפחתה.
סוגיית 'והגדת' בנסיבות התיק הנוכחי, לדעתנו, לא משפיעה על ההכרעה [...] בית הדין יצרף בהמשך לתיק זה, נימוקים נרחבים בסוגיית מצוות 'והגדת' בכלל, ובנסיבות של הורים גרושים בפרט, שהם חלק מהתשתית של ההחלטה הנוכחית [...] בשנה הנוכחית, פסח התשע"ח, הילדים ישהו עם האם בארבעת הימים הראשונים של חג הפסח ובכלל זה ליל הסדר.
לאחר מכן צורפו נימוקי הגר"א איגרא לתיק.[1] מאחר שסוגיה זו נוגעת להנהגות המעשיות בכל משפחה ומשפחה נבאר את הדברים ואת גדרי מצווה זו הלכה למעשה. לאחר מכן נבהיר את ההתנהלות הראויה במקרים דומים כשבני הזוג גרושים או מתגוררים בנפרד.
בתחילת דברינו חובתנו להבהיר: בעניינים אלו עסקו הראשונים והאחרונים וביארו וחקרו בכל דבר ודבר וכמעט שלא הניחו פינה שלא ביארו להשתטח בה. ועניין זה של פירושי ההגדה וגדרי המצווה מתחדש ומתלבן בהגדות היוצאות מדי שנה בשנה, וכדברי הרשב"ם (בראשית לז, ב) הנודעים לגבי הפשטות המתחדשות בכל דור, וכמעט שאי אפשר להקיף את הדברים. לכן אשתדל לבאר בעיקר את דעת הראשונים בהאי מילתא ולישב את הדברים והשיטות השונות, ומכיוון שכל מי שיראת ה' בלבבו מתעסק בעניינים אלו כמעט מדי שנה בשנה בהגיע תקופת הפסח, וגם אני עוסק בהם זה עשרות שנים, אין ספק שבחלק ואולי ברוב הדברים כבר קדמוני אחרים, אך לא אמנע מלהזכיר את הדברים בין דברים שהתחדשו לי ובין דברים שייתכן שראיתי בעבר. לכן לגבי חלק מהדברים אוכל לומר "ואחר כך מצאתי", ולגבי אחרים ניתן לומר כמליצת הגמרא ריש בבא מציעא "מאי מצאתיה? ראיתיה מעיקרא", בין במקרים שאני זוכר שראיתים מעיקרא ובין במקרים שאיני זוכר. והנה האמונים על אדני התורה יודעים שכאשר אדם לומד התורה לאמיתה ובדרך הישר והולך בדרך המלך, מוצא רבים שהלכו בדרך זו, אך כשאינו מוצא שבדרך זו הלכו רבים או אחרים, עליו לחשוש ולבדוק שמא הוא הולך 'בשביל היחיד', וכמליצתו הידועה של הנתיבות "אמתא בריבועא – אמתא ותרי חומשי באלכסונא", ואין כאן מקום להאריך. ועל כל פנים מכיוון שכמעט ואי אפשר לפלפל בדברי כל הראשונים והאחרונים, לכן נתרכז בדברינו בעיקר בביאור דברי הראשונים.
א. בשמות (יג, ח) איתא "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" וכו'
ומקובל בפי העם שבליל הסדר אנו מצווים במצוות עשה של "והגדת לבנך". ואף אם נימא הכי יש לנו לדעת אם הדגש ועיקר המצווה הוא ב"והגדת" – מצוות הגדה, מצוות האב, או עיקר הדגש הוא במילה "לבנך" – הגעת הדברים לבן, העברת המסורת לבן, או דנימא דתרתי בעינן: הגדה ושההגדה תהיה לבן.
וטעמא דמילתא שוודאי יסודה של המצווה הוא העברת המסורת מדור לדור. ועיין מה שכתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק יב):
ששכר מצוה מצווה ושכר עבירה עבירה – רוצה בו אצלי: לא תהא שום מצוה קלה בעיניך, שפרי המצוה עקר המצווה, רצוני לומר: מה שנמשך מן המצוה ומה שמובן ממנה הוא הוא המצוה, ואם גוף המצוה קל בעיניך – מה שנמשך הוא עניין חמור, והוא הוא עקר המצוה, וכן בעבירה. המשל בזה: מצוה עשה לספר ביציאת מצרים בליל חמישה־עשר בניסן שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא", ולקיים מצוה זו אנו קוראים נסח ההגדה. והרי זו מצווה קלה, אלא שהיוצא ממצווה זו היא לקבוע בלבבות דעת אמתי, והוא האמנת הנפלאות ושינוי הטבע ברצונו יתברך. נמצא שעניין זה הוא פרי מצוות הסיפור, והוא הוא עקר מצוות הסיפור ותכלית הכוונה בו. אם כן אין לדון אחר קלות גוף המצווה אלא אחר חומר מה שיוצא ממנה, שפרי המצוות, רוצה לומר היוצא מעינינה, הוא הוא עקר המצווה.
ודברים אלו מתאימים למה שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז):
ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג). והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא, א) "אמת ויציב – דאורייתא" ממה שכתוב (דברים טז, ג) "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סֻכה בכל שנה וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים.
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים, כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
ובמהרי"ל (מנהגים) בסדר ההגדה כתב:
ומאד חביבה מצות הסדר, דלא אשכחן דהקפידה תורה על תינוקות יותר מבלילה זו דכתיב "והגדת לבנך" (שמות יג, ח), אף על גב דכתיב גם בהקהל את "הנשים והטף" (דברים לא, יב) הא פריך התם "טף על מה הן באין? ליתן שכר טוב למביאיהן".
ומשמע מדבריו שהקפדת התורה היא הקפדה עצמית ורצון שיודיע לבניו הקטנים על הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל. וציווי זה שונה מהציווי על הטף בהקהל, דהתם אין עניין עצמי בהבאת הטף אלא "כדי לתת שכר למביאיהם", מה שאין כן בפסח – בעינן שידעו עניין יציאת מצרים ומצוותיה. (ובאמת שגם בהקהל לכאורה תלוי בהגדרה מי הם "הטף", עיין רמב"ן ושאר מפרשים דברים לא, יב.) ועל כל פנים משמע שלפחות חלק מתכלית המצווה היא יצירת התודעה לבנים הקטנים.
אומנם גדרי החיוב לא מפורשים בדברי המהרי"ל.
ב. במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מסכתא דפסחא, פרשה יח) איתא: