ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי), לפיו נדחתה תביעתה של חן בר-חיים (להלן: "
המערערת") כנגד מיני גולף בפארק הירקון בע"מ (להלן: "
המשיבה"), לפיצוי על נזקים שנגרמו לה משבר מרוסק בקרסול רגל ימין - כתוצאה משימוש במתקן טרמפולינה באתר המשיבה (להלן: "
התאונה"). בפסק הדין אף נדחתה הודעת צד ג' שהגישה המשיבה כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ - להלן המבטחת. מכאן הערעור שכנגד בו תוקפת המשיבה בנוסף את החלטת בית המשפט קמא שלא לפסוק לה הוצאות הגם שתובענת המערערת נדחתה.
התאונה אירעה במהלך מסיבת יום-הולדת שנערכה באתר המשיבה - ה'גולפיטק' - כאשר המערערת, שהייתה כבת 16 באותה עת, השתמשה בטמרפולינה עם חברותיה.
בית-המשפט קיבל בפסק-הדין את טענת המשיבה כי כניסתה של המערערת למתקן הטרמפולינה נעשתה ללא היתר, תוך הסגת גבולה של המשיבה ודחה את טענת המערערת כי השימוש במתקן הותר למוזמני מסיבת יום-ההולדת, שנערכה בחלק אחר של ה'גולפיטק'.
בית-המשפט קבע בפסק-הדין, כי מסיבת יום-ההולדת נועדה בעיקרה לילדים בני שמונה, כאשר המערערת וחברותיה הוזמנו אליה על-ידי עדת-התביעה שירי מנשה, אשר העידה כי הפעילות שתוכננה למוזמנים נערכה במתקנים אחרים, בהשגחת מדריכים שלבשו חולצה לבנה עם הכיתוב 'מדריך'. לדברי שירי, היו במקום 9-8 מדריכים והפעילות ליד כל מתקן נערכה עם מדריך.
בית-המשפט קבע בפסק-הדין, כי בשלב מסוים החליטו המערערת וחברותיה על-דעת עצמן לחדור למתקן הטרמפולינה וציין, כי המערערת העידה שקראה את שלט האזהרה לפני שניגשה למתקן זה וכן כי כאשר נשאלה המערערת מדוע לא ביקשה כי אחד המדריכים יבוא להנחותה בעת הקפיצה למרות שקראה את שלט האזהרה, היא השיבה:
"הרגשתי ביטחון לקפוץ על הטרמפולינה".
בית-המשפט קבע בפסק-הדין כי:
"אין ספק כי הנתבעת (המשיבה)
חייבת להציב מדריך במתקן, אשר יפקח על שלומם של המשתמשים במתקן, ויזהיר אותם מפני הסכנות הכרוכות בשימוש בו.
אך הדברים אמורים בימים כתיקונם, כאשר המתקן מופעל וצפוי כי יהיו בו מבקרים. שונים הדברים בנסיבות המקרה בו עסקינן, כאשר התובעת (המערערת)
וחברותיה הבוגרות פרשו, על דעת עצמן, מהפעילות שנוהלה במקום אחר, תחת השגחתם של המדריכים, וחדרו למתקן שדלתו הייתה סגורה. בנסיבות אלה, עלינו לשקול, אם הנתבעת (המשיבה)
צפתה או הייתה צריכה לצפות את האפשרות, כי נערות בנות 16, שהצטרפו לפעילות שנועדה בעיקרה לילדים בני שמונה, ייכנסו למתקן על דעת עצמן, לא יבקשו ממדריך כי יסביר להן את אופי השימוש בו, יעשו בו שימוש לבדן."
לפיכך, כאמור, דחה את התביעה.
לטענת המערערת בית-המשפט קבע, בניגוד לראיות שהיו לפניו, כי היא הוזמנה למסיבת יום-הולדת של ילדים בני שמונה ואף שעדת-התביעה שירי העידה מפורשות בתצהיר עדותה הראשית, שההזמנה הייתה ליום-ההולדת שלה ושל אחיה וכללה גם חמש נערות בנות גילה. לטענת המערערת מעדות מנהל המשיבה עולה כי באותה עת שהמערערת וחברותיה היו במתקן, השתמשו בו גם אנשים נוספים שרכשו כרטיסים, ולכן טעה בית-המשפט כשקבע שהמערערת וחברותיה חדרו למתקן שדלתו הייתה סגורה.
לטעמו של בא-כוח המערערת, לאחר שבית-המשפט קבע מפורשות שהיה צורך להציב מדריך כאשר המתקן מופעל, הרי בנסיבות, ובכללן העובדה שהיה קופאי במקום שלא שלח מדריך, היה עליו להגיע למסקנה שהמשיבה התרשלה כלפי המערערת ולחייבה בדין.
עוד נטען על-ידי בא-כוח המערערת, כי בית-המשפט קמא שגה בכך שנמנע מלהכריע בשאלה כיצד נפגעה המערערת - שטענה כי חברתה שירי אברהמי נפלה עליה במהלך הקפיצה. לטעמו, טענתה נתמכה בעדות מנהל המשיבה וגם בעדות ד"ר סלעי, ולפיכך לא היה מקום לראות לחובתה את אי-הבאת שירי אברהמי לעדות.
עוד נטען על-ידו כי שגה בית-משפט קמא בכך שלא נתן משקל מתאים לכך שבשלט האזהרה לא נרשם שהשימוש במתקן מחייב הדרכה.
בא-כוח המשיבה מבקש להשאיר את פסק-הדין על כנו. לטעמו, בא-כוח המערערת מעוות את העובדות, עדות מנהל המשיבה לא התייחסה למועד האירוע וסרט הקופה הראה מכירות לגבי מועד שהינו שעתיים לפני האירוע.
דיון
בממצא העובדתי של הערכאה הדיונית כי המערערת וחברותיה הבוגרות
"פרשו על דעת עצמן מהפעילות שנוהלה במקום אחר תחת השגחתם של המדריכים ו
חדרו למתקן שדלתו הייתה סגורה" - גלומה הנחה עובדתית סמויה, שהמערערת וחברותיה ידעו שהכניסה למתקן אינה מותרת להן וכי הן הסיגו את גבולה של המשיבה כפי שזו טענה אמנם להגנתה (ראה סיכומי המשיבה בבית-משפט קמא).
ברם, עיון מדוקדק בחומר הראיות אשר נפרש בפני בית-משפט קמא, מעלה שאין לממצא עובדתי זה בסיס של ממש.
לא זו אף זו, מאותו רגע שבית-משפט קמא קבע בפסק-דינו כי מתקן הטרמפולינה בו אירעה התאונה הינו בגדר מתקן מסוכן, כפי שניתן להבין מקביעתו הנחרצת כי
"הנתבעת (המשיבה)
חייבת להציב מדריך במתקן, אשר יפקח על שלומם של המשתמשים במתקן, ויזהיר אותם מפני הסכנות הכרוכות בשימוש בו".
הנטל להוכיח כי המערערת וחברותיה היו מסיגות גבול הונח כולו על כתפי המשיבה.