המחוזי דחה ערעור של מורשע בעבירות מס

1.         נגד המערער הוגש כתב אישום בתאריך 24.7.03 בו יוחסו לו עבירות על חוק המע"מ.

2.         ביום 24.3.04 הורשע המערער בנוכחותו, ועל פי הודאתו בעבירות בהן הואשם. לבקשת המערער נדחה מועד הטיעון לעונש על מנת לאפשר למערער להסיר מחדליו.

3.         לישיבות הבאות לא התייצב המערער. בא כוחו ביקש בשמו לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר והדיון נדחה פעמיים. לישיבה השלישית והרביעית לא התייצבו לא המערער ולא בא כוחו.

4.         ביום  25.11.04 הורשע המערער פעם נוספת  (ככל הנראה בטעות) בהעדרו ונגזר עליו לשלם קנס בסך 150,000 ש"ח או 18 חודשים תחתיו.

5.         ביום 28.2.06 הגיש המערער, באמצעות בא כוחו, עוה"ד נסייר, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, בטענה כי לא זומן לישיבה בה ניתן פסק הדין ולא ידע על קיומו, עד שהוזמן למשטרה והתברר לו כי הוצאה כנגדו פקודת מאסר עקב אי תשלום הקנס. המערער טען כי לא התייצב לדיוני בית המשפט כיון שהיה טרוד והתיק נשכח ממנו. המערער הצהיר כי לא קיבל העתק מפסק הדין אף שהוא מודע לכך שיש בתיק בית המשפט אישור מסירה לגבי המצאתו מ- 29.1.05.

בית המשפט קמא קבע מועד לדיון בבקשה זו,  אולם ביום 20.4.06, נדחתה הבקשה הואיל והמערער לא התייצב לישיבה.

6.         ביום 5.1.12 - כשש שנים לאחר שהגיש בקשתו לביטול גזר הדין, פנה המערער לבית המשפט קמא בבקשה לבטל את פקודת המאסר, בטענה שדינו נגזר בהעדרו ובשל העדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום הקנס. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בקובעו כי המערער הגיש ביום 28.2.06 בקשה לביטול גזר הדין כך שלא ניתן לומר כי לא ידע אודותיו.

7.         על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה ביום 5.1.12. להודעת הערעור צירף המערער הודעה על גזר הדין שנשלחה אליו בתאריך 1.12.04 , בה הוזהר כי אם לא ישלם את הקנס תוצא כנגדו פקודת מאסר. בנוסף צירף שובר ששולם בשנת 2001 על סך של כ- 13,000 ש"ח שהקשר בינו לבין הליך זה איננו ברור. על כל פנים, אין חולק כי המערער לא שילם את מלוא הקנס שהוטל עליו.

8.         בעקבות החלטתי, הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. בבקשתו נטען כי הערעור על ההחלטה שלא לבטל את פקודת המאסר הוגש במועד החוקי ואילו לצורך ערעורו כנגד הכרעת הדין וגזר הדין  הוא מבקש הארכת המועד.

9.         המשיבה מתנגדת להארכת המועד ועותרת לדחיית הבקשה להארכת המועד והערעור על החלטת בית המשפט קמא שלא לבטל את פקודת המאסר.

דיון

10.        דין הבקשה להארכת המועד להידחות וכך גם הערעור שהוגש כנגד החלטתו של בית המשפט קמא שלא לבטל את פקודת המאסר.

11.        המערער הורשע כאמור, בנוכחותו ועל פי הודאתו. גזר דינו ניתן בהעדרו לאחר מספר ישיבות אליהן זומן ולא התייצב.

12.        המערער איננו חולק על הטענה כי הגיש בקשה לביטול גזר הדין עוד בשנת 2006. לטענתו לא זומן כדין לישיבה שנועדה לדיון בבקשה וכך גם בא כוחו (לא צורפה כל אסמכתא לכך מאת הסנגור). המערער איננו מפרט מדוע לא התעניין בגורל בקשתו, שאף היא הוגשה שנים לאחר שנגזר דינו ולמרות שהיה מודע היטב להליכים המתנהלים כנגדו ואף הורשע בנוכחותו.

13.        המערער צירף להודעת הערעור את ההודעה על גזר הדין שנשלחה אליו עוד בדצמבר 2004, כך שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין חלף בתוך 45 יום מהמועד שבו הומצא לו גזר הדין. אין בפי המערער כל הסבר מדוע לא הגיש את הערעור במשך שנים.

            המערער לא הגיש ערעור גם על ההחלטה שניתנה בבקשה לביטול פסק הדין (אשר בנסיבות שבהן הוגשה, שנים לאחר שהומצא לו פסק הדין, ספק אם ניתנת הייתה לערעור, כאשר פסק הדין כבר היה חלוט בעת שהוגשה. ראה - רע"פ 6016/06 חיים קובן נ' מדינת ישראל מע"מ תל-אביב). 

14.        אשר לבקשה לביטול פקודת המאסר, בית המשפט איננו מוסמך לבטל פקודת מאסר שהוצאה על פי גזר דין חלוט שנתן, ולא הובאה כל אסמכתא לקיומה של זכות ערעור על החלטה מעין זו.

15.        סעיף 71 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 קובע את סמכותו של בית המשפט להטיל מאסר חלף קנס, וזאת במקרה שקנס שהוטל על ידו לא ישולם במועדו.

16.        חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה- 1995, (להלן: " חוק המרכז לגביית קנסות"), מסמיך את המרכז לגבות חובות כאשר בכלל זה נכללו בהגדרת המונח "חובות", קנסות שהוטלו על ידי ביהמ"ש.