המועצה המקומית פרדס חנה נ' גוטמן ואח'

פסק דין

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' הש' הדסה אסיף) בת.א. 4140/06/08, מיום 10/8/11.

השאלה העומדת לדיון היא האם נכון לחייב את המערערת להשיב למשיבים הוצאות פיתוח ששולמו מעבר לסכום הקבוע בדין.

העובדות הצריכות לעניינו

2.א. המשיבים, בני זוג, רכשו ביום 16/9/95 מגרש לבניה בתחום המועצה המקומית פרדס חנה (להלן: המועצה או המערערת). בבקשם לבנות בית מגורים על המגרש, נאמר להם במשרדי המועצה, כי מתן היתר בניה מותנה בתשלום הוצאות פיתוח בסכום של 20,000 דולר לידי עו"ד גלעד אייזנשטיין (להלן: עו"ד אייזנשטיין).

המשיבים שילמו 20,000 דולר לידיו של עו"ד אייזנשטיין (להלן: הסכום), קיבלו ממנו מכתב הפנייה למועצה, בו אישר את קבלת הסכום וביקש לאפשר להם לקבל היתר בניה, קיבלו היתר בניה, ובנו את ביתם על המגרש. דא עקא שעבודות הפיתוח בסביבת המגרש לא בוצעו, להוותם. 

המשיבים פנו פעמים רבות למועצה ולעו"ד בנסיון להביא לכך שעבודות הפיתוח עבורם שילמו יבוצעו סוף סוף, אך המועצה הפנתה אותם לעו"ד אייזנשטיין והאחרון הפנה אותם למועצה. בהמשך, כתבה להם המועצה מכתב רב משמעי, שייבחן להלן במסגרת הדיון.

ב. במקביל לפניותיהם, קיבלו המשיבים ביום 22.07.03 מכתב דרישה מעו"ד דן, שהודיע להם כי ניתן נגדם פסק דין המחייבם לשלם למרשתו חברת יטדות בע"מ (להלן: יטדות), סך של 638,119 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 30,293 ₪, והוצאות בסך 9,735.95 ₪. בעקבות בירור נודע למשיבים המופתעים כי פסק הדין ניתן כנגדם בהעדר הגנה, בתביעה שהגישה יטדות כקבלן מבצע לביצוע עבודות פיתוח באזור המגרש שלהם. הם פעלו לביטולו של פסק הדין, הגישו כתב הגנה, ובסופו של יום נדחתה התביעה נגדם ונגד בעלי המקרקעין האחרים, ונתקבלה נגד המועצה ונגד עו"ד אייזנשטיין (להלן: פרשת יטדות).

לטענת המשיבים, במסגרת בירור התביעה בפרשת יטדות, התבררו להם לראשונה הנתונים הבאים: א. עבודות הפיתוח (להלן: העבודות) נוהלו בתחילה על ידי עו"ד אייזנשטיין ולא על ידי המועצה, ורק בשלב מאוחר, במהלך ביצוען, לקחה המועצה על עצמה את המשך הביצוע והביאה לסיומן; ב. הקבלנים שנשכרו לביצוע העבודות טענו כי לא קיבלו את תשלומים המגיעים להם בגין העבודות שביצעו, ולפיכך הגישו תביעה כנגד המועצה, עו"ד אייזנשטיין ובעלי המגרשים עצמם, והמשיבים בכללם. ג. התשלומים ששילמו המשיבים לידי עו"ד אייזנשטיין גבוהים מהתשלומים שהיתה המועצה רשאית לגבות על פי חוקי העזר השונים (להלן: הסכום ששולם ביתר).

ג. מבעלי המגרשים שלא שילמו הוצאות פיתוח לעו"ד אייזנשטיין, גבתה המועצה דמי פיתוח אך ורק בשיעור המותר לה על פי חוק, הנמוך מהסכום ששולם על ידי המשיבים.

ד. בעקבות גילויים אלה, הוגשה התביעה נשוא הערעור, במסגרתה דרשו המשיבים השבה של כל סכום ששילמו מעבר לסכומים שאותם היתה המועצה רשאית לגבות על פי חוקי העזר כדמי פיתוח, וכן פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם עקב ניהול התובענה שהגישה נגדם יטדות. כן דרשו לחייב את עו"ד אייזנשטיין להשיב להם סך של 4,400 ₪ ששילמו לו מעבר לסכום הראשוני.

המועצה ועו"ד אייזנשטיין התגוננו מפני התביעה, ביקשו לדחות את התביעה על הסף וטענו להתיישנות העילה, שמקורה בכספים ששולמו בשנת 95', 13 שנים לפני הגשת התביעה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.א. בית משפט קמא דחה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף, בקובעו כי שאלת ההתיישנות דורשת הכרעה עובדתית, בין היתר לאור טענות המשיבים לפיהן העובדות נשוא התובענה נודעו להם רק לאחר קבלת מכתבו של עו"ד דן, כלומר בשנת 03' או בסמוך לכך.

לאחר שמיעת העדים (התובעים, מר רן גלר מטעם המועצה ועו"ד אייזנשטיין) ובחינה של ראיות הצדדים וסיכומיהם, חזר בית המשפט ובחן את טענת ההתיישנות.

בית משפט קמא סבר כי ראוי היה שטענה זו לא תיטען כלל על ידי המועצה, משנגבו תשלומים ביתר מהתובעים, אך דחה את הטענה גם לגופה, מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", משקיבל את טענות התובעים לגבי המועד בו נודעו להם העובדות הרלוונטיות.

בית משפט קמא שוכנע כי המשיבים הרימו את הנטל להוכחת התנאים האמורים שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות: העובדות המהוות את עילת התובענה אכן נעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, ולא יכלו למנוע אותן אף בזהירות סבירה, ומדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורש עילת התובענה. לכן, החלה תקופת ההתיישנות רק ביום שבו נודעו למשיבים עובדות אלו.

ב. בית המשפט פירט בהרחבה כל אחד מהתנאים הנדרשים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

1) עובדות שנעלמו מהמשיבים - אשר לקיומן של עובדות שנעלמו מהמשיבים, שוכנע לאחר בחינת ידיעתם בכח ובפועל של האחרונים, על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, ולאחר שקבע כי גרסת המשיבים מהימנה עליו, כי הם לא ידעו ולא העלו על דעתם שהמועצה ועו"ד אייזנשטיין חייבו אותם ביתר, שלא כחוק, או כי הם חויבו מכוח התארגנות פרטית של התושבים, וכי דובר על הוצאות חלף היטלים, שניתן לחלוק עליהן, עד שנודע להם על תביעת חברת יטדות כנגדם ותוך כדי ניהול אותו ההליך.

בית משפט קמא אף לא קיבל, בלשון המעטה, את גרסתם של המועצה ושל עו"ד אייזנשטיין, מסיבות שפורטו בפסק הדין, משהוכח כי בפועל איש לא אמר למשיבים דבר על התשלום שנדרשו לשלם לידי עו"ד אייזנשטיין (לרבות כי נועד לממן פיתוח במסגרת התארגנות פרטית של התושבים), למעט העובדה כי מדובר בדמי פיתוח אשר תשלומם הוא תנאי לקבלת היתר בניה. בפרשת יטדות, אשר היוותה מעשה בית דין ביחס לצדדים בתיק זה, נקבע במפורש כי המשיבים אף לא חתמו על הסכם לפיו עו"ד אייזנשטיין מנהל את הפיתוח עבורם והוא עצמו הודה בעדותו, כי פעל מתוך הנחה כי מי שמגיע אליו יודע במה דברים אמורים.