מהו המועד הקובע לענין איזון נכסים כאשר במהלך סכסוך משפחתי היה נסיון לשלום בית?
רקע
הצדדים היו נשואים זה לזה למעלה מ-15 שנה. בתחילת שנת 2010 יצרה האישה קשר חריג עם אדם זר (להלן: האדם הזר), שעזר בטיפול בילדי הגן בו עובדת האישה כגננת. הקשר בין הצדדים הלך והתהדק, קשר שלדברי האשה היווה עבורה "קרש הצלה".
בעקבות מערכת יחסים זו הגיש הבעל ב- 2010 תביעה ל"שלום בית" ולחילופין גירושין. על אף שהבעל חשד כי האשה מנהלת קשר אינטימי עם האדם הזר, עדיין עשה ניסיונות להחזיר את מערכת היחסים בינו לבין אשתו לתיקונה ולהפרידה מעל האדם הזר, כל עוד היו לו עדיין תקוות כי אשתו אכן תחזור לחיות עמו חיי משפחה תקינים.
בעת הדיון בתביעה לשלום בית הודיע בית הדין לבעל, כי אשתו לא נאסרה עליו בחיי אישות, על אף שהתייחדה עם גבר זר באופן מחשיד.
לאורך כל הליכי התביעה בעניינם בבית הדין, דחתה האשה את חשדות הבעל כלפיה, אך עם זאת דרשה מצידה לסיים את קשר הנישואין עם בעלה.
בחודש ספטמבר 2011 תבעה האישה גט, והודתה כי לאחרונה היא מקיימת מערכת יחסים אינטימית עם האדם הזר. בעקבות כך הוציא בית הדין החלטה בעניין, והצדדים התגרשו כדמו"י.
הצדדים הסכימו בינם כי רכושם המשותף יחולק בבית הדין בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, וקיבלו על כך בפני בית הדין בקאג"ס.
בדיון שנערך בבית הדין בעניין חלוקת רכוש הזוג, צירף הבעל פירוט שיחות טלפוניות של האישה עם האדם הזר שבו רשומות 51 שיחות שהתקיימו בחודש ינואר 2010, ו-56 שיחות בחודש פברואר 2011, מספר שאינו עומד בשום יחס לשאר השיחות שבוצעו לאנשים אחרים בחודשים האמורים.
לטענת הבעל כבר בשנת 2004 חשד באשתו כי היא בוגדת בו, לאחר שנתפסה על ידו מתייחדת בביתם עם גבר אחר, כאשר דלת הבית היתה נעולה. בתגובה, כדי להוכיח את חפותה, הצהירה האישה בפני הבעל בכתב ידה, כי אם יתברר שעשתה עם אותו גבר מעשה איסור, דבר שלטענתה כלל לא אירע, היא תוותר על חלקה ברכוש המשותף, ו"לא ארצה ממך ולו אגורה", כלשונה (המסמך הוצג בפני בית הדין). בעקבות מכתב זה, טוען הבעל, כי נטה להאמין לאשה, ונראה שמאז חזר הזוג לחיות בשלום בית, עד לפרוץ המשבר בתחילת 2010. אולם עתה, טוען הבעל, לאחר שהתבררו הדברים, חוזר החשוד כי האשה בגדה בו כבר משנת 2004.
טענות הצדדים
לטענת ב"כ האישה יש לקבוע את מועד הגשת תביעת הגירושין כמועד הקובע לאיזון נכסים בין בני הזוג, כמשמעותו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). זאת, היות והזוג חי עד אז תחת קורת גג אחת וניהל חיי משפחה וכלכלה משותפים, ובהתחשב בכך גם שלבעל אין כל הוכחות ממשיות לחשדותיו. גם אליבא דטענת הבעל, אין, לפי הפסיקה, במעשה בגידה של אחד מבני הזוג כדי להוות "נסיבות מיוחדות" החורגות מסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
לדברי ב"כ הבעל יש לקבוע את המועד הקובע לאיזון הנכסים לשנת 2004, בו נחשדה האישה לראשונה בעקבות התייחדותה עם גבר זר, או למצער מחודש ינואר 2010, בו החל הקשר הנוכחי של האישה עם האדם הזר. לדבריו, בית הדין יוכל להסתמך בקביעתו זו על סעיף 5א(ב) או על סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
דיון והכרעה
עמדת בית הדין היא, כי אין להעניש את האישה על ניאופה בנטילת נכסיה, כדברי הגמרא (כתובות דף קא עמוד ב):
"תני תנא קמיה דרב נחמן: זינתה, הפסידה בלאותיה קיימין. א"ל: אם היא זינתה, כליה מי זנאי? תני: לא הפסידה בלאותיה קיימין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו דברי רבי מנחם סתימתאה, אבל חכמים אומרים: זינתה, לא הפסידה בלאותיה קיימין."
דהיינו, אם היא זנתה, שאריות בגדיה מי זנו?! הגמרא קובעת באופן חד משמעי כי אין מקום לקנוס את האישה בממונה, וכך נפסק גם בשלחן ערוך, אבן העזר סימן קטו סעיף ה. אומנם ישנם יוצאים מן הכלל, כגון מתנות ונכסי צאן ברזל שאינם בעין, היות והם נכרכו בנישואין. אך ככלל, אין להעניש אדם על חלקו בפירוק התא המשפחתי בסנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש, כאשר הכוונה לסנקציות למפרע (כעין זה ראה בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים).
אולם הנידון שלפנינו אינו עוסק בחלוקה בלתי שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אלא בקביעת המועד הקובע לענין איזון הנכסים של בני הזוג.
ההתייחסות לחלוקה על פי חוק יחסי ממון, היא כאל חוזה מחייב המתייחס לנכסים שהצטברו לשני בני הזוג במהלך החיים המשותפים. כך עולה במפורש גם מלשון חוק יחסי ממון, וכפי שהוסכם בין הצדדים, בסעיף 3(א) הפותח את פרק הסדר איזון המשאבים בין בני הזוג: "לא עשו בני הזוג הסדר ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה" (וראה דברי ההסבר בה"ח, חוק יחסי ממון בין בני-זוג, כח בתמוז תשכ"ט-1969, חוברת 849, עמ' 333). בהסדר כלכלי זה, הנישואין בפועל הם סימן בלבד לתחילת ההסדר והאיזון שבא בעקבותיו. לא הגירושין בפועל ולא הגשת התביעה מהווים סיבה בפני עצמה לזכות לאיזון בנכסים שהצטברו במהלך הנישואין, אלא עצם הקרע וסיומה של ההסכמה בעניין בין הצדדים. גם אם נותר ניהול מוגבל של משק בית משותף, לאחר הקרע הסופי בין בני הזוג, לא תמיד מהווה הדבר סיבה להמשך הזכות לאיזון בנכסים שהצטברו לאחר מועד הקרע ביניהם. מעשים בכל יום שהפירוק המעשי והמעבר למצב של הפרדה רכושית מתבצעת בפועל רק לאחר חודשים ולעיתים אף לאחר שנים ממועד הקרע. קביעה זו מעוגנת אף בסעיף 5א(2) לחוק יחסי ממון.