אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הלפרן בן דב נ' איצקוביץ

הלפרן בן דב נ' איצקוביץ

תאריך פרסום : 21/02/2012 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי נצרת
44799-10-11
17/02/2012
בפני השופט:
אברהם אברהם

- נגד -
התובע:
דוד מרדכי הלפרן בן דב
הנתבע:
חיים איצקוביץ
פסק-דין

פסק דין

רקע

1.בעלי הדין הינם תושבי המושב מירון, שניהם אנשי ציבור מקומיים, כאשר המערער שימש, בעת הרלוונטית, כיושב ראש ועד ההנהלה של האגודה, והמשיב – כחבר הועד.

2.ביום 11.1.2008 הפסיק המשיב את התפילה בבית הכנסת, ואמר את שבפיו לומר על מי מחברי ועד הישוב (קרקוביץ'), וחתם ביריקה לעברו.

בעקבות כך יצא מכתב מאת המערער לשורה ארוכה של גורמים, ובהם כאלה שנתבקשו להפסיק את העסקתו של המשיב בשל התנהגותו הקלוקלת (זהו "הפרסום הראשון", לפי הכינוי שזכה לו בפסק הדין קמא).

המשיב הגיב בפרסום משלו (הוא "הפרסום השני", לפי כינויו בפסק הדין קמא), כשהוא מכנה את המערער "נבל", "רשע" וכדומה.

בעקבות מכתבו של המשיב יצא מלפני המערער מכתב ("הפרסום השלישי"), ובו הוא מגדף ומחרף את המשיב במלים קשות, ומייחס לו מעשי שחיתות לרוב.

3.בשל הפרסום פרי עטו של המשיב ("הפרסום השני") הגיש המערער נגדו תביעה לבית המשפט קמא, וביקש לחייבו בפיצויים, משום שהוציא את דיבתו רעה.

המשיב התגונן מפני התביעה בטענות הגנה למיניהן, והוסיף מצידו תביעה נגדית, שנסמכה על הפרסומים הראשון והשלישי שפרסם המערער, וביקש לחייבו לפצותו, על שהוציא את דיבתו שלו רעה.

המערער התגונן, בתורו, מפני התביעה הנגדית בטענות הגנה למיניהן, מתוך אלה שמעניק הדין על הוצאת לשון הרע.

4.השופט קמא דחה את התביעה וקיבל את התביעה הנגדית, וחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים בסך של 30,000 ₪, ושכר טרחת עורכי דין בסך של 8,000 ₪.

תביעתו הנגדית המשיב נגד המערער פרסום ראשון ושלישי

5.ביחס לפרסום הראשון קבע השופט קמא, כי תוכנו, משמע כינויו של המשיב "חוליגן", הוא בבחינת לשון הרע. מאידך קבע השופט קמא, כי עומדת למערער הגנת "אמת דיברתי". לשם כך הוא נדרש לשני היסודות, הצריכים לשם ההגנה המדוברת. אשר ליסוד האחד, משמע "הדבר שפורסם היה אמת", קבע השופט קמא, כי המכתב תיאר תיאור של אמת את שארע בבית הכנסת; ואשר ליסוד השני ("היה בפרסום עניין ציבורי"), כיוון שהדברים נאמרו בבית הכנסת, עליו אמון המערער כאיש ציבור, והם נאמרו מפיו של איש דת, משמע המשיב, הרי שהיה למערער עניין ציבורי לפרסם את הדברים, ומכאן ההגנה שיש ליתן לו מפני הפרסום.

על כך הוסיף השופט קמא וקבע, כי הפרסום הראשון חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק").

על פסיקה זו לא מונח בפניי ערעור, ולכן איני צריך להידרש לה.

6.מתביעתו הנגדית של המשיב אנו נותרים, אפוא, עם "הפרסום השלישי", ואליו אנו באים עתה, וכאן קבע השופט קמא, כי דבריו של המערער כלפי המשיב, המייחסים לו מעשי שחיתות קשים, הם בבחינת לשון הרע. לקביעה זו הנני שותף, הדברים ברורים ואיננו רואה להרחיב בהם.

7.המערער טען בערעורו, כי בית המשפט קמא הרחיב את חזית המריבה ("הרחבת חזית פסיקתית" לפי לשונו), שהרי המשיב לא כלל בתביעתו את החלקים שבפרסום, אלה שייחסו לו מעשי שחיתות וכד'. טענת המערער נסמכת על סעיף 24 לכתב התביעה, שם הביא המשיב חלקים מן האמור בפרסום השלישי. לטעם המערער, רק לציטוטים אלה שהביא המשיב בכתב תביעתו היה על בית המשפט קמא להידרש, ולא לכל דבר אחר שבו. הוא טוען עוד, כי משום צמצום התביעה הנגדית לאותן אמירות הוא עצמו לא הביא ראיות להוכחת אמיתות תוכן הפרסום, ולכן הידרשותו של בית המשפט קמא לחלקים שלא נכללו בתביעה גרמה לו נזק דיוני.

8.טענה זו של המערער אין בידי לקבל. הפרסום השלישי צורף כולו כנספח לתביעה, וככזה הוא מהווה חלק בלתי נפרד הימנה. בכך די היה, על מנת שבית המשפט יבחן אם יש בו כדי להוות הוצאת דיבתו של המשיב רעה. הדברים המובאים בסעיף 24 לתביעה הנגדית לא ביקשו לייחדה לאמירות מסוימות בלבד בפרסום השלישי, כי אם לסבר את האוזן בדוגמאות, כשם שנעשה בסעיף 17 לכתב התביעה הנגדית ביחס לפרסום הראשון. נראה, כי גם המערער לא ראה את הדברים כפי שהוא טוען להם עתה. בפני בית המשפט קמא הוא הציג כראיה את כתב התביעה שהוגש נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בגין הפרשה אותה הוא מגולל בפרסום השלישי, על מנת להוכיח את אמיתות הדברים שבפרסום, משמע אלה שלא נכללו במובאות שבסעיף 24 לתביעה הנגדית. רוצה לומר, הוא בהחלט ידע, כי המשיב טוען לשקריותו של הפרסום השלישי על כל חלקיו, לא רק אלה שנכללו במובאות שבסעיף 24 לכתב התביעה שכנגד.

הטענה נדחית, אפוא.

9.המערער שטח לפני בית המשפט קמא שורה של טענות הגנה מפני חיובו כלפי המשיב בפיצויים. טענתו האחת היתה, כי את הפרסום הוא עשה כיושב ראש האגודה, משמע הוא קיים אחר חובתו כאיש ציבור, להזהיר מפני המשיב ומפני פגעיו. טענה זו נדחתה, ובצדק נדחתה, כיוון שהיות המערער איש ציבור אינה נותנת בידו להשתלח ביריבו הפוליטי, כשהוא מייחס לו מעשי שחיתות וכד', כאילו שילשל לכיסו סכומי עתק מכספי הציבור.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ