ראשית דבר
הסכם להפעלת מזנון בקומת הקרקע של בית ז'בוטינסקי בתל -אביב ("מצודת זאב"), עומד במרכזה של התביעה דנן. הימים היו ימי השיבה של מר אריאל שרון מהמדבר הפוליטי בו שהה באותה עת. מנכ"ל הליכוד דאז, מר שני, ביקש להפיח רוח חיים במצודת זאב, והפעלת המזנון היוותה חלק מתוכניתו להשיב את הפעילים והעסקנים לבנין. לפיכך, סוכם כי התובע יפתח מחדש את המזנון, שהיה סגור מספר שנים. בדיעבד הוברר, כי פתיחת המזנון לא היתה כדאית מבחינה כלכלית, התובע סולק מהמקום ועתה הוא דורש פיצוי על נזקיו.
הצדדים וטענות התובע נגדם
נתבעת 1 היא חברת ניהול. התביעה הוגשה נגדה, בשל היותה חתומה על הסכם השכירות עם התובע להפעלת המזנון ("המושכר"), והגורם שעה ועודנו עושה שימוש בציוד שנרכש ע"י התובע, באמצעות מפעילי המושכר, עד היום.
נתבעת 2 היא תאגיד, המחזיק בנכסי הנתבעת 3 (מפלגת הליכוד). התובע טוען, כי נתבעת 3 הציגה באמצעות אנשים מטעמה מצגים, שהתבררו כמצגי שווא, בענין השתתפותה בעלויות שיפוץ המושכר, רכישת הציוד והפעלתו. נתבעות 2,3 אף נדרשות לשלם לתובע החזר הוצאות, בגין הזמנת טובין מהמזנון ע"י עובדי הבנין ומבקריו.
נתבעים 4-6 נמחקו מכתב התביעה, בהסכמת התובע, בעקבות הצהרתן של נתבעות 2,3, כי הן נוטלות על עצמן את האחריות לקיום כל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט.
נתבע 7 צורף לתביעה בשל היותו שותף במו"מ להשכרת המושכר ולהפעלתו על ידי שוכר חדש (רוני סימנוביץ), לאחר פינויו של התובע ממנו. נטען לגביו, כי במעשיו ובמחדליו גרם להפרת הסכם השכירות בין התובע לנתבעת 1, ע" כך שפלש למושכר, סירב לפנותו ולא איפשר לתובע כניסה למושכר.
ההתקשרות בין הצדדים
בתאריך 3.5.99 התקשרה נתבעת 1 עם התובע בהסכם שכירות לגבי המושכר לתקופה של שנה, עם אופציה לתקופה של שמונה שנים נוספות, למשך שנה כל אחת (נספח א' לתצהיר התובע).
התובע התחייב לשפץ את המושכר בהשקעה עצמית של 30,000$. לדבריו, עם כניסתו למושכר התברר לו, כי נדרשת השקעה גדולה מהסכום האמור, בשל העובדה שהמזנון היה סגור במשך שלוש שנים, ולא ניתנה לו אפשרות לבחון את מצבו קודם לכן. לפיכך, סירב התובע להתחיל בשיפוצים ואף ביקש לסגת מן ההסכם.
השיפוצים במושכר החלו בחודש יוני 1999, לאחר מינויו של אריאל שרון ליו"ר המפלגה הזמני, ומינויו של מר אורי שני לתפקיד המנכ"ל מטעמו. התובע העיד, כי מר שני זימן אותו אליו בדחיפות, יחד עם מר אביגדור יצחקי, שהיה רו"ח של המפלגה.
במהלך הפגישה, שלא תועדה ותאריכה לא צוין, טען התובע בפני ה"ה שני ויצחקי, כי נדרשת השקעה כספית גדולה מזו שצוינה בהסכם השכירות, אשר תעמוד ע"ס של 55,000$. התובע הסביר, כי על מנת שפתיחת המזנון תהיה כדאית מבחינה כלכלית, יש לאפשר לו לפתוח את קיר המזנון הפונה לרח' המלך ג'ורג', כדי שהעוברים והשבים יבחינו במזנון וישתמשו בשירותיו. עובדות אלה אושרו ע"י מר שני בעדותו.
בתום הפגישה סוכם, כי לאור ההשקעה הנדרשת במושכר, תחזיר הנתבעת 3 לתובע 300$ מידי חודש מתוך דמי השכירות, שנקבעו בהסכם השכירות בסך 600$, כהשתתפות הנתבעת 3 בהשקעה במושכר וברכישת הציוד.
בין הצדדים התקיימה פגישה נוספת, בתאריך 18.7.99, כחודש לאחר תחילת השיפוצים במושכר. בפגישה זו נרשם פרוטוקול (מוצג ת/2), ממנו עולה, כי הנוכחים ידעו על ההבטחות שניתנו לתובע ע"י מר שני ומר יצחקי, והאיצו בתובע לפתוח את המזנון.
מצגי שווא - האמנם?
התובע טוען, כי בעקבות מצגי שווא שהוצגו בפניו על ידי הנתבעות, ביצע את השיפוץ במושכר.
התובע שיווה בדמיונו מזנון פעיל ומניב רווחים, ולאחר שהושגו ההסכמות בפגישות עם מר שני ואחרים, ניגש במרץ לביצוע השיפוצים ולפתיחת המזנון. הנתבעות 1,3 היו שותפות לרצונו של התובע להקדים את פתיחת המזנון ככל האפשר וידעו היטב, כי התובע מתקשה בגיוס הכספים הנדרשים לקיום התחייבויותיו הכספיות, ופונה שוב ושוב לעזרתן.
אין חולק, כי ההסכמות בענין החזר סך של 300$ לחודש ובענין פתיחת הקיר החיצוני של המזנון - לא עוגנו בכתב. יחד עם זאת, מר שני הסביר, כי היה לו ענין שהמזנון יהיה פתוח, כחלק מתכנית החזרה של הליכוד לשלטון והרצון להעניק שירותי הסעדה לבאי המקום, ולכן "
שלוש מאות דולר נראו לי סבירים" (ע' 63,64,71). מר שני ציין, כי פתיחת הקיר היתה בעיניו דבר נכון, אז וגם היום (ע' 71 ש' 23).
דברים דומים נשמעו גם מפי מר דולגין, יו"ר הנתבעת 2 (ע' 46, 50), ומר רדושר, מנהל הנתבעת 1 (ע' 76).