הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ נ' ממן ואח'

פסק דין

לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 6/6/11, בין רכב המבוטח על ידי התובעת לבין משאית בו נהג הנתבע 1, שהייתה מבוטחת על ידי הנתבעת 2.

אין חולק, כי המשאית עמדה בסמוך ליציאה מחניון ורכב התובעת ביקש לצאת מהחניון, אולם העדים חלוקים בנוגע לנסיבות קרות התאונה. לטענת נהגת התובעת, ביקשה לצאת מהחניון, ראתה משאית פורקת, נעמדה והמתינה. כלי רכב מאחור החלו לצפצף, האדם מהמשאית עמד וסימן לה להתקדם, לפיכך היא התקדמה, ואיך שהיא עברה ראתה שהרמפה מתרוממת ושמעה בום. הרמפה פגעה ברכב. האדם שהיה ליד המשאית החל לצעוק עליה ואיים עליה. כאשר עומתה עם טופס ההודעה לחברת הביטוח, שם לא כתבה שמישהו סימן לה לעבור, אמרה שהייתה חייבת לעצור, כי אי אפשר היה לעבור ועברה רק לאחר שסימנו לה לעבור. הנהגת אישרה, כי באותה תקופה היה לה ילד בגן ואמרה לפני התאונה לעוזר הנהג, כי היא צריכה להוציא את הילד, למרות שהיה לה עוד זמן שכן רצתה לעשות מספר סידורים. העדה סימנה על גבי התמונות שהוצגו לפני בית המשפט, כי המשאית עמדה באופן שהיא חוסמת חצי מהיציאה והייתה צריכה לעקוף אותה כדי לצאת ואף הוסיפה, כי כאשר סימנו לה לעבור המשאית התקדמה טיפה קדימה וכאשר עברה הרמפה עלתה וכך קרתה התאונה.

נהג המשאית העיד, כי התאונה ארעה לאחר שסיימו לפרוק סחורה, הוא עלה על המשאית ואמר לעוזר לסגור את הרמפה כי הם צריכים לנסוע, ואיך שעלה לתא הנהג וסגר את הדלת שמע "בום" וראה שרכב ג'יפ קרע את האוטו שלו כתוצאה מהמכה. לדבריו, הנהגת אמרה שהיא ממהרת, כי היא צריכה להוציא את הילד מהגן. העד אישר שהתמונות שהוצגו מציגות פחות או יותר את המקום אך לא יכל להתחייב על כך וטען, כי לא חסם את היציאה מהחניון, שכן לפני זה עברו מספר מכוניות. העד אישר, כי מילא את טופס הודעה וכאשר הוצג לו הטופס שנמצא בתיק, טען שזה לא הכתב שלו, אף שכל מה שכתוב אמיתי, למעט כך שבטופס כתוב שהרמפה היתה למטה וכשרכב התובעת עבר הרמפה החלה לעלות. הנהג טען שהוא הסביר לפקידה והיא כתבה. העד אישר, כי לא ראה את התאונה והוא מתאר לעצמו מה קרה, הבחור שלידו סיפר לו הכל. כאשר הוצג לעד השרטוט שנלווה לטופס, השיב שהוא הסביר לפקידה והיא כתבה, אולם לא היה במקום סופר פארם ואינו יכול לומר איפוא חנות ה- yellow בתמונות. כאשר נשאל אם שוחח עם נהגת התובעת, השיב שאמר לה שתרגע הכל בסדר, כאשר נשאל אם קילל אותה השיב – "זה לא אני. העוזר שלי התווכח איתה. אני מתורבת. מה שקרה איתו אני לא שמעתי..." (עמ' 7 שורה 14 לפרוטוקול).

עוזר נהג המשאית, העיד, כי עמדו עם המשאית במקום שאפשר להוריד סחורה, אחרי שסיימו להוריד את הסחורה, היו צריכים להרים את הרמפה, אחרי שהרים את הרמפה מספר סנטימטרים, רכב התובעת פגע בו בגלל שהיא מיהרה והייתה בלחץ. העד הכחיש, כי קילל את הנהגת וצעק עליה וטען שאפילו לא דיבר איתה. לדבריו, אם נהגת התובעת הייתה פיקחית, היא היתה מאיטה את הרכב שלה, היא יצאה מהחניון ורצתה להיכנס לנתיב נסיעה, לקחה סיבוב קטן במקום גדול וחתכה את כל האוטו.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו לפני, את תמונות המקום שהוצגו ואת הנזק ברכב התובעת, אני קובעת כי רכב הנתבעים הוא זה האשם העיקרי בתאונה. ואפרט.

ראשית, תמונות המקום שהוצגו, הגם שאושרו רק בחצי פה על ידי הנתבעים, מהווים ראיה בעלת משקל עצמאי אובייקטיבי, ומלמדות, כי המשאית עמדה במפרץ, אשר היה קצר מאורך המשאית ולכן חלקה האחורי בלט לתוך היציאה מן החניון באופן שחסם חלקית את המעבר, כפי שהעידה נהגת התובעת.

אדגיש, כי גרסת עדת התובעת מהימנה עלי. העדה העידה באופן פשוט ושוטף ותיארה את הארועים באופן מעורר אמון. אני מקבלת את עדותה, כי המקום בו ארעה התאונה הוא זה הנראה בתמונות. אני גם מאמינה לעדת התובעת, כי לא נסעה בנסיעה שוטפת כפי שטען עד הנתבעים, אלא עצרה והמתינה שהמשאית תסיים לפרוק והחלה נסיעה לאחר שסומן לה שהיא יכולה לעבור. אמנם העדה לא כתבה פרט זה בהודעתה לחברת הביטוח, אך אין בכך כדי לאיין את הגרסה. התרשמתי, כי אכן עדת התובעת המתינה וניסתה לעבור, רק כאשר חשבה שזה בטוח וסומן לה שהדבר אפשרי גם סביר לקבוע, כי עוזר הנהג סימן לה לעבור משגמרו לפרוק.

לעומת גרסת עדת התובעת גרסת עדי הנתבעים, הייתה בלתי מהימנה ומתחמקת. נהג המשאית, לא יכל לסייע בעדותו שכן לא ראה כלל את התאונה. גם די ברור היה מעדותו, כי העדה תארה מהימנה מה שקרה לאחר הארוע, כאשר זכתה לקללות וצעקות מצד עוזר הנהג. העד אמנם היתמם והרחיק את עצמו, אך דווקא מגירסה זו ניתן להבין כי כך אכן ארע.

עוזר הנהג לעומת זאת, הכחיש מכל וכל כי צעק וקילל את העדה והציג גרסה שאינה מתיישבת עם ההגיון לפיה נהגת התובעת הגיעה במהירות. מן התמונות נראה בבירור שהיציאה מהחניון מחייבת פניה חדה, בוודאי כאשר ישנה משאית שחוסמת, לא ניתן לצאת בנסיעה שוטפת ובמהירות והנסיעה חייבת להיות איטית, לאחר עצירה ותוך השתלבות זהירה בנתיב.

למותר לציין, כי חובת נהג המשאית הייתה לעמוד באופן שלא יפריע לתנועה, וככל שקיימת הפרעה, חובתו הייתה לדאוג לכך שכלי הרכב יעברו בבטחה. עמידת המשאית באופן חוסם והרמת הרמפה תוך כדי מעבר רכב התובעת, היא זו שגרמה לתאונה, ומכאן שעיקר האשמה לתאונה מוטלת על הנתבעים.

על אף האמור, לנהגת התובעת אשם תורם בשיעור של 25%. נהגת התובעת חזרה והדגישה כי לא יכלה לעבור ומשכך, היה עליה להימנע מלעבור, גם אם הדבר דורש המתנה ארוכה יותר וגם אם כלי הרכב מצפצפים מאחור. נהגת התובעת נטלה סיכון שהתממש, ומשכך קיים לה אשם תורם.

התובעת הגישה חוו"ד שמאי ומסמכים שלא נסתרו על פיהם נשאה התובעת בגין התאונה בתשלום בסכום של 12,443 ₪. על הנתבעים להשיב לה 75% מסכום זה, דהיינו 9,332 ש"ח בצירוף הצמדה מיום התשלום.

כמו כן, יישאו הנתבעים בסכום האגרה כפי ששולם, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, 23 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.