כנגד הנאשם נרשמה, ביום 30.6.11, הודעת תשלום קנס בגין שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב, בעת שהרכב בתנועה (להלן - הדו"ח), עבירה על תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה.
כנגד הנאשם ניתן תחילה פסק דין בהעדר, אך לבקשתו בוטל פסק הדין.
הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 21.10.12, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.
מטעם המאשימה, העיד רס"מ צחי נתן, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח ושכתוב נסיבות ביצוע העבירה, שסומנו ת/1.
מטעם ההגנה, העידו הנאשם ומי שנטען כי היה נוסע ברכב, מר אמיר בר נתן.
ע"פ גרסת המאשימה, ביום 30.6.11, בסמוך לשעה 17:40, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, בשדרות ירושלים, מכיוון צפון לכיוון דרום ובהגיעו בסמוך לבית מספר 26, נצפה על ידי עד התביעה כאשר הוא אוחז את טלפון נייד בידו הימנית, בצמוד לאוזן ימין. כאשר הגיע הנאשם למרחק של כ-2 מטרים מהעד, סימן לו העד לעצור את הרכב והבחין בו מוריד את הטלפון הנייד מאוזנו.
העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים: "צודק, באתי לדבר ולא הספקתי".
העד הבחין כי הטלפון הנייד מונח על ברכיו של הנאשם וציין כי היה לבדו ברכב.
על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, אך לצידו היה עד ההגנה, שכן השניים הגיעו למקום במסגרת עבודתם כטכנאים . לטענתו, נכון שהטלפון הנייד היה על ברכיו, אך הוא לא עשה בו שימוש, שכן יש לו דיבורית ברכב.
עד ההגנה העיד כי נסע עם הנאשם, שהוא מעסיקו וכי הטלפון היה מונח על רגליו של הנאשם, שלא עשה בו שימוש.
לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:
1. עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד ציין מקום עמידתו, פירט באיזה אופן אחז הנאשם במכשיר הטלפון הנייד ואת המרחק הקצר ממנו הבחין בעבירה ובנאשם מוריד את הטלפון מידו.
2. עדותו של עד התביעה הייתה עניינית, בהירה, עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית.
3. גרסת הנאשם לא עשתה עלי רושם אמין. תחילה, אין זה סביר בעיני כי עד התביעה יציין מפורשות כי הנאשם היה ברכב לבדו, כאשר לצידו יושב נוסע ומכאן, שאני דוחה גרסת הנאשם לפיה עד ההגנה היה איתו במועד ביצוע העבירה.
4. בנוסף, לא מצאתי כי טעם לכך שהנאשם יחזיק את הטלפון הנייד על ברכיו במהלך הנהיגה, אם לא עשה בו שימוש כלשהו. ניתן לומר כי הדבר מגיע לכדי עבירה של נוספת, של נהיגה בחוסר זהירות, אך המאשימה לא ביקשה להזהירו בעניין זה.
5. כמו כן, בדברים שנרשמו מפי הנאשם בדו"ח, אני רואה ראשית הודיה בביצוע העבירה.
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.
זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, ז' כסלו תשע"ג , 21 נובמבר 2012, במעמד הצדדים