כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית, בעת שהרכב היה בתנועה, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
מטעם התביעה העיד סמ"ר וודוביץ אמיר (להלן - השוטר), אשר ערך את הודעת תשלום הקנס וזו הוגשה כעדות ראשית (ת/1) בהתאם להוראות סעיף 27(א)(1) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961.
העבירה הינה מסוג ברירת משפט והקנס המוטל עליה הינו בסך של 1000 שקל.
נסיבות האירוע לגירסת השוטר כדלקמן: ביום 10.9.200,שעה 16:30 נהג הנאשם ברכב משא מ.ר. 6349501 בצומת רחובות דרך בגין על פרשת דרכים תל-אביב יפו ובעת שהרכב היה בתנועה השתמש הנאשם בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית מותקנת ברכב.
השוטר ציין כי בשעה שעמד סטטי בצומת (ת/2) הבחין בנאשם , שנהג ברכב ברחוב דרך בגין, כאשר ביד שמאל, במרחק של כ-5 ס"מ מאזנו השמאלית אחז טלפון נייד. מיד כשהנאשם הבחין בשוטר הוא הוריד את הטלפון, אך המשיך להחזיקו בגובה ההגה. לפיכך הורה שוטר לנאשם לעצור את הרכב.
השוטר לא ציין במסמך ת/1 מהו המרחק בו הבחין בנאשם המחזיק בטלפון נייד. בעדותו בבית המשפט, ציין כי מיקומו איפשר לו להבחין בנאשם עת הוריד את ידו לעבר ההגה.
הנאשם הודה, כי הבחין בשוטר ממרחק של -10-12 מ' לפני העצירה וכי כשם שהוא הבחין בשוטר, יכול היה השוטר להבחין בו. לטענתו, עם עצירת הרכב השוטר טען בפניו כי יש לבדוק את הצמיגים, ולבסוף טען כי אינם תקינים. השוטר הכחיש כי מטרת עצירת הנאשם היתה בדיקת צמיגים, לטענתו הוא הבחין בעבירה של שימוש בטלפון נייד ולכן הורה לנאשם לעצור, ואילו "
על מנת לבדוק שהצמיג לא תקין, צריך ממש להתקרב ולבדוק." (פרוטוקול, עמ' 4, ש'10).
בא כוח הנאשם טען, כי נוכח העובדה שהנאשם הבחין בשוטר ממרחק של 10-12 מטרים, היה בידו די זמן והותר כדי להוריד את הטלפון הנייד ולהסתירו, לו שוחח בטלפון.
לא שוכנעתי בנכונות טענה זו, כאשר יש להבהיר כי המרחק בו מדובר הינו קצר.
עוד טענה ההגנה כי מאחר ומדובר ברכב משא יש קושי לראות מכשיר טלפון, המונח על יד ההגה.
על כך השיב השוטר, כי הנאשם לא הניח את הטלפון, אלא הוריד את המכשיר לגובה ההגה, והוא ממקום עומדו יכול היה להבחין במעשה זה בנקל.
נבהיר כי הנאשם לא המציא ראיה כלשהי לגבי סוג רכב המשא בו נהג ומימדיו, כאשר ניתן היה להיווכח כי השוטר הינו אדם גבוה.
לאחר שהזהרתי את עצמי מפני הרשעה על סמך עדות יחידה, באתי לכלל דעה, כי התביעה הוכיחה את יסודות העבירה.
הנאשם העיד, כי במכשיר הטלפון לא היתה דיבורית "...
הפלאפון שהיה לי באותו זמן לא היה בו
דיבורית, ... אם הייתי מדבר בטלפון אז הייתי צריך להצמיד אותו לאוזן" (פרוטוקול עמ' 6, ש'10-12).
עדות זו מתיישבת עם תיאור העובדות על ידי השוטר במסמך ת/1לפיה הנאשם החזיק בטלפון כ-5 ס"מ מרחק מאוזנו,ולא בסמוך לפיו.השוטר לא היה יכול לנחש, שאין לנאשם דיבורית במכשיר הטלפון עצמו, והנאשם הודה שלא גילה לשוטר שאין לו דיבורית במכשיר הטלפון (פרוטוקול עמ' 7, ש'7-8).
תגובתו של הנאשם "בעת שיוחסה לו העבירה הייתה:"
אני מחזיק את זה ביד שלי סתם. זה לא היה קרוב לאוזן זה היה קרוב לפה". הנאשם סירב לחתום על מסמך ת/1, אך בעדותו בבית המשפט הוא הודה שהשוטר רשם נכונה את דבריו (פרוטוקול, עמ' 6, ש'26-27). בדבריו אלה של הנאשם יש משום
ראשית הודאה בביצוע העבירה.
לשיטת הנאשם בעדותו רק לאחר עצירת הרכב הוא לקח את הטלפון והחזיק אותו קרוב לפיו, למרות שלטענתו אין במכשיר דיבורית.
לטעמי, דבריו אלה של הנאשם לא מתיישבים עם ההגיון והשכל הישר, שהרי מדוע שהנאשם יחזיק את מכשיר הטלפון בסמוך לפיו, בשעה שאין באפשרותו לנהל שיחה באופן זה.
זאת ועוד, לא הייתה לנאשם כל גירסא מדוע ולשם מה נטל את הטלפון הנייד והחזיק בו לאחר עצירת הרכב.