הכרעת דין בתיק תפ"ח 1022-09 - פסקדין

השופט א. ואגו:

עניינו של כתב האישום, נשוא הכרעת דיננו זו, הוא מעשה רצח, שאירע ביום 17.01.09, סמוך לשעה 17:30, בישוב תל-שבע, שאז מצא את מותו המנוח, סלמאן אבו רקייק (להלן: "המנוח").

המאשימה מייחסת את רצח המנוח לשני הנאשמים, וכנטען, המעשה בוצע בצוותא חדא עם שלושה נוספים, אשר זהותם אינה ידועה, והם לא נעצרו.

כתב האישום

הרקע לאירוע הנדון, על פי כתב האישום, הוא נקמת דם, כאשר, אחיו של הנאשם 1, קטין, נרצח ביום 30.08.08, בתל שבע, ובגין כך הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כנגד עיד אבו רקייק, בנו של המנוח.

בעקבות כך, קשרו הנאשמים, יחד עם שלושת האחרים, להמית את המנוח, ולשם כך הצטיידו ברובה, באקדח, ובשתי מחסניות נוספות לרובה, טעונות בקליעים מקוטר 5.56 מ"מ. הנאשמים ושותפיהם נטלו רכב מסוג סובארו, שמספרו XXX, זייפו אותו, תוך השחתת מספר המנוע, ושינוי מספר הרישוי שלו ל- 88-719-88, והגיעו באמצעותו, במועד הנ"ל, לשכונה 10 בתל שבע, מצוידים בכלי הנשק שצויינו, ובאותו זמן הגיעו למקום המנוח ובנו הקטין מ.א., ברכב מסוג סובארו ליאונה. מטרתם היתה לבצע קניה במכולת של אחי המנוח, סולטאן אבו רקייק, המצויה שם.

הקטין יצא מהרכב ונכנס למכולת, בעוד המנוח נותר ישוב במכונית, והקושרים עצרו את הסובארו המזויף במרחק של כ- 3 מטר מרכבו של המנוח, ויצאו ממכוניתם, ואז הנאשם 1 ירה ברובה לעבר המנוח כ- 25 יריות, והנאשם 2 ירה באקדח, לעברו, כ- 7 יריות, ולפחות 9 קליעים פגעו במנוח, בכל חלקי גופו. לאחר הירי, הקושרים נמלטו מהמקום ברגל, בהותירם את רכב הסובארו מאחוריהם.

המנוח הובהל, מיידית, על ידי בני משפחתו, ברכב הליאונה שלו, למרפאה סמוכה, של ד"ר אחמד אלשייך, והוא קבע את מותו סמוך לשעה 18:00. אין מחלוקת שהמוות נגרם כתוצאה מנזקים חמורים לאיברים חיוניים בגוף המנוח, בעקבות הירי שתואר.

המאשימה מייחסת, כאמור, את ביצוע הירי עצמו, לשני הנאשמים, ובשל כך הם מואשמים בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 , ובעבירות נלוות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1)לחוק הנ"ל , שינוי זהות רכב, לפי סעיף  413ט. לחוק, והחזקת נשק ותחמושת,בניגוד לסעיף 144(א) רישא וסיפאלחוק הנ"ל.

תשובת הנאשמים וגרסתם

 המחלוקת היחידה בין המאשימה לבין ההגנה הינה בדבר זהות היורים, כאשר הנאשמים כופרים כי הם נמנו עם חמשת נוסעי הסובארו המזוייפת בכלל, ובביצוע הירי הקטלני בפרט, ושניהם טוענים כי בעת הרלוונטית נמצאו במקום אחר.

אין ההגנה כופרת בעצם התרחשות האירוע, ובכך כי הירי המתואר בכתב האישום הביא למות המנוח יוסף סלמאן אבו רקייק.

טענת האליבי של סעד, נאשם 1, היא, כי שהה בעת הרצח בבית אחותו זהאר אלגנאמי, בפזורת ערוער, ואילו חסן, נאשם 2, טוען לאליבי ולפיו שהה בעת הרצח בבית אימו, מרים אבו עסא, בערוער.

מערך הראיות - כללי

התביעה, באמצעות עו"ד ר. אלמקייס מפמ"ד, מבקשת לבסס את הוכחת ייחוס רצח המנוח לנאשמים שלפנינו, על שילוב של מספר ראיות מרכזיות: עדותו של בן המנוח, הקטין מ.א., שהיה עד ראיה לאירוע, עדותו של ע.א., אחיינו של המנוח, אף הוא עד ראיה (הגם שבעדויות כתובות סירב למסור את זהות היורים), טביעת כף ידו של נאשם 1, על חלקו החיצוני של רכב הסובארו, ו-DNA  שלו שנמצא בכובע ובכפפה שנתפסו בתוך הרכב, איכון סלולארי, הממקם את הנאשמים בתל שבע בעת הירי, בניגוד לטענות האליבי, וחוות דעת של המעבדה הניידת ומעבדת הנשק, באשר לסוגי הנשק וכיווני הירי, הרלוונטיים, המאשרים, כנטען, את דברי עדי הראיה. עוד טוענת התביעה, כי לחיזוק ראיותיה ניתן להביא שקרים של הנאשמים בדבר מקום הימצאם, ובדבר הקשר בינם לבין מכשירי הסלולאר שאוכנו בזירה.

ההגנה, באמצעות עורכי הדין א. בר ציון, ו. אוזן ומ. מרוז, גורסת, כי העדות המרכזית של הקטין מ.א, שיקרית, וכי הוא לא ראה את היורים, לפחות לא באופן שיכול היה לזהותם, כי עדות הקטין ע.א, האחיין, לאו עדות היא, בנסיבות נתינתה, וכי, מכל מקום, שני אלה לא הפלילו כלל, בעדותם בבית המשפט, את מרשיהם. ההגנה סבורה, כי עד הראיה היחיד, שאכן ראה את האירוע, ואף העיד עליו בביהמ"ש, עדות אמת, הוא עד ההגנה יוסף אבו-עדרה, שלגרסתו - הנאשמים לא נמנו עם היורים. עוד סבורה ההגנה, כי גרסות האליבי של שני הנאשמים הוכחו, ולמצער - לא הופרכו, כי ניתנו הסברים סבירים בסוגיית החזקת מכשירי הסלולאר הרלוונטיים, וממילא -  איכונם אינו נקי מספקות, במישור הטכני, ושהסברי הנאשם 1 לעניין טביעת האצבע והחומר הביולוגי המשויכים אליו, מתקבלים על הדעת. עוד נטען, כי מחדלי חקירה מצד המשטרה, מקשים על הנאשמים ומן הדין שיפעלו לטובתם.

מכל האמור, הסנגורים מסכמים וקובעים, כי התביעה לא הצליחה להוכיח את האישום מעבר לספק סביר, וכי, גם אם ביהמ"ש לא ימצא לזכות את מרשיהם בזיכוי מלא ומוחלט, בהתקבל גרסת האליבי במלואה, כי אז, יש לזכותם מחמת הספק.

להלן, בהמשך הכרעת הדין, יפורטו הראיות הרלוונטיות לראשי הטיעון הללו, שמשני הצדדים, והם יידונו אחת לאחת.

מטבע הדברים - יתמקד הדיון באותן ראיות, שבסופו של יום, מי מהצדדים בחר ליחס להן חשיבות ומשקל, כל צד לשיטתו, כפי שמשתקף מהסיכומים הכתובים שהוגשו.