1. ביום 12.8.10 הוגש כתב אישום על פיו יוחסו לנאשם העבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר בניה לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב) ו-208 ל
חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק) ואי קיום צו הפסקה מינהלי להפסקת הבנייה (להלן - הצו) בניגוד לסעיף 237 לחוק.
2. על פי עובדות כתב האישום, במקרקעין שבישוב מירון, בהם הנאשם הינו בעל זכויות, נתגלו בשנת 2009 בנייה ללא היתר של קיר מעץ המקיף בית, בשטח של כ-129 מ"ר, ושל תוספות בנייה בשטח של כ-80 מ"ר שנבנו ללא היתר ובניגוד להוראות תכנית בניין עיר. ממועד הגילוי ואילך השתמש הנאשם במקרקעין, על אף שלא ניתן היתר כאמור. בנוסף, הנאשם אף לא ציית להוראות הצו.
3. בדיון שהתקיים ביום 23.5.11 בפני כבוד השופטת דחלה - שרקאוי הוקרא והוסבר כתב האישום לנאשם, וכשנשאל לתשובתו לכתב האישום הודה בבניית הקיר מעץ ותוספות הבנייה, אך כפר באי ציות לצו.
4. בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 22.11.11 העידו יהודה יקוטי, מפקח הבנייה מטעם המאשימה, והנאשם עצמו.
מפקח הבניה הציג את הצו
(ת/1) שנערך על ידו, הנושא תאריך 3.5.09, מופנה לנאשם, ומורה לו להפסיק הקמת פרגולת רעפים בגודל של כ-28 מ"ר, שנבנתה ללא היתר. בתחתית הצו, במקום המיועד לאישור מסירה, לא מצויה חתימת הנאשם כמי שקבל לידיו את הצו. תחת זאת, ליד חתימת מפקח הבניה צויין
"הצו הודבק על הדלת ונאמר לעובדים להפסיק את העבודה", וכן
"הנל נמצא באלעד ובשיחה טלפון הוסבר לו על הפסקת עבודה ולהודיע לעובדים בשטח". הוא הציג העתק מכתב "הזמנה למסירת גרסה / עדות", הנושא תאריך 5.5.09, ומופנה לנאשם, ובו הזמנתו להופיע בפני המפקח, תוך ציון דרישה להפסיק מיד עבודות בניה של פרגולה מעץ
(ת/3 - עמוד ראשון). בשולי המכתב נרשם
"נשלח רשום למירון לאלעד 5.5.09". כן הוצג גיליון גביית עדות מיום 10.5.09
(ת/3 -עמוד שני), הנושא את חתימת הנאשם, ובו אין כל רישום של דברי הנאשם. תחת זאת נרשם
"הנל סרב להמשיך לתת עדות".
5. בעדותו ציין המפקח כי בהגיעו לביתו של הנאשם הוא לא מצא אותו, הראה את הצו לפועלים שעבדו במקום והסביר להם את הפרוצדורה. הוא העיד כי לאחר שקיבל מהפועלים את מספר הטלפון של הנאשם, הוא שוחח עימו והסביר לו את כל נוהל הפסקת העבודה. לאחר מכן, הוא הדביק את הצו על דלת הבית. בעקבות שיחתו הטלפונית באותו מועד עם הנאשם, התייצב הנאשם במשרדו כעבור ימים אחדים למתן עדות. בשלב כלשהו במעמד מתן העדות, הפסיק אותה הנאשם וביקש להתייעץ.
המפקח הציג תמונות הנושאות תאריך 3.5.10 בשעות 12:15-12:18 ובהן רואים תחילת הקמת פרגולה (
צילומים ת/2(1) - ת/2(4)), ותמונות מאותו יום בשעות 14:19 - 14:20 בהן נראית הפרגולה במצב בנייה מתקדם יותר, ונראה הצו המודבק על דלת הבית (
צילומים ת/2(5) - ת/2(7)).
המפקח הוסיף כי מספר ימים לאחר ביקורו הראשון בבית הנאשם, הוא שב למקום ואז ראה כי העבודה היתה גמורה. הוא לא הבהיר אם הביקור הנוסף בשטח התרחש לאחר שנפגש במשרדו עם הנאשם, או לפני כן.
6. בעדותו טען הנאשם כי הוא לא קיבל את הצו ולא ראה אותו. הוא ציין כי באותו מועד הוא לא התגורר בישוב מירון כי אם בישוב אלעד. עוד ציין כי איננו זוכר אם שוחח עם הפועלים לאחר שהמפקח ביקר במקום ופגש אותם. הוא אישר כי נפגש עם המפקח במשרדו, בה הוסבר לו כי בניית פרגולה חדשה
"זה בעיה" (עמ' 5 לפרוטוקול). לדבריו, הוא לא הבין כי קיים צו מינהלי. הוא הדגיש כי במשך הימים שחלפו עד אשר נפגש עם המפקח במשרדו, פועליו השלימו את בנייתה של הפרגולה. בעמ' 4 אמר:
"נפגשנו לאחר מספר ימים ובמהלך מספר הימים הפועלים הם פועלים... ובמהלך הימים הם השלימו את העבודה". ובחקירתו הנגדית (בעמ' 5) -
"יכול להיות שכאשר הגעתי ליהודה אחרי מספר ימים הפרגולה כבר היתה בנויה".
7. מהעדויות מצטיירת התמונה הבאה:
(א) ביום 3.5.09 הצו הודבק על דלת הבית, לפועלים הוסבר כי יש להפסיק את בניית הפרגולה וכך אף נמסר לנאשם - שלא התגורר בבית ולא נכח במקום - בשיחה טלפונית.
(ב) ביום 10.5.09 נפגש הנאשם עם המפקח במשרדו, והוסבר לו כי בניית הפרגולה אסורה, בהיותה ללא היתר. הצו עצמו לא הומצא אף במועד זה לידי הנאשם.
(ג) בין שני המועדים הללו, ככל הנראה, הושלמה בניית הפרגולה, בניגוד לצו.
8. לאור עדות המפקח על ביקורו השני בשטח ודברי הנאשם אודות מועד השלמת העבודות של בניית הפרגולה, הרי שהוכח כי הצו לא קויים. מהראיות עולה כי הפרתו, או אי קיומו של הצו, התרחשה עוד בטרם נפגשו המפקח והנאשם במשרדו של המפקח. מהראיות עולה אף כי הצו עצמו לא הוצג בפני הנאשם בטרם התרחשה הפרתו.
השאלות הדרושות לענייננו הינן: האם ידע הנאשם, בטרם הפרת הצו, על עובדת קיומו של צו הפסקה מינהלי; ובמידה וכל שידע היה כי קיימת בעייתיות בבניית הפרגולה או כי עליו להפסיק את בנייתה - האם די בכך כדי להצמיח עבירה לפי סעיף 237 לחוק.
9. באשר לשאלה הראשונה - ממכלול העדויות עולה כי הנאשם לא קיבל לידיו את הצו. לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הובא לידיעתו כי תלוי ועומד צו מינהלי להפסקת בניה, וכי באפשרותו לפנות לבית המשפט בבקשה לביטולו (אפשרות הנזכרת מפורשות על גבי הצו -
ת/1). המפקח העיד כי בביקורו במקום הוא הסביר לעובדים כי קיים צו הפסקה וכי אין היתר בניה. לדבריו, הוא הסביר להם "את הפרוצדורה". הוא לא הבהיר מה פרוש הסבר אודות פרוצדורה, והאם הסבר כזה כלל, למשל, את זכותו של הנאשם לעתור לביטול הצו במועד קצוב. באשר לשיחתו הטלפונית עם הנאשם, ציין המפקח כי "הסביר לו את ההליך" והזמינו למתן עדות, אך לא הבהיר האם אמר לו ב"רחל ביתך הקטנה" כי קיים צו מינהלי להפסקת הבניה, שמקורו בהנחה כי הנאשם ביצע עבירה פלילית, וכי שמורה לו הזכות לעתור לביטולו. הנאשם, שלא ראה לנגד עיניו את הצו, לא ידע על כל אלה. הדבקת הצו על דלת הבית במירון לא יצרה חזקה בדבר ידיעתו של הנאשם על תוכן הצו מאחר והוא כלל לא התגורר בבית זה באותה עת, אלא בישוב אחר. המאשימה, שהציגה את ה"הזמנה למסירת גירסה/עדות" (ת/3) מיום 5.5.09 כמכתב שנשלח בדואר רשום אל הנאשם בישוב אלעד, לא הוכיחה אימתי הוא נשלח ומתי הגיע לידי הנאשם. יתרה מזאת, באותו מכתב לא צויין דבר קיומו של הצו, ובין השאר צויין בו כי
"אם לא תמלא אחר האמור לעיל
נשקול לנקוט נגדך בצעדים משפטיים ו/או מינהליים...". לא צויין כי צעד מינהלי כבר ננקט.
10. באשר לשאלה השניה - הנאשם, טרם התייצבותו לפגישה אצל המפקח, ידע כי יש בעייתיות בבניית הפרגולה. אני מקבל את דברי המפקח כי בשיחתו הטלפונית עם הנאשם הוא אכן "הסביר לו את ההליך". ארחיק לכת ואף אניח כי המפקח אמר לנאשם באותה שיחה באופן מפורש: דע לך שניתן צו מינהלי להפסקת בניית הפרגולה. האם אי קיום הצו, לאור דברים אלו, במידה ונאמרו בשיחה הטלפונית, די בהם כדי להצמיח עבירה לפי סעיף 237 לחוק ? לא הוכח כי המפקח מסר לנאשם באותה שיחה טלפונית את מלוא תוכנו של צו ההפסקה המינהלי, ובמיוחד את הפרטים הנדרשים ואשר מפורטים בסעיף 230 לחוק. ספק רב ביותר אם המפקח מסר לנאשם את המתחייב מסעיף 230(4) לחוק, לפיו צו הפסקה מינהלי צריך שיכלול את הוראת סעיף 236 בדבר הזכות לבקש ביטול הצו, ואת
המועד והמקום להגשת בקשת הביטול. עיון בצו הכתוב עצמו
(ת/1), שהודבק על דלת הבית, מגלה כי
המועד להגשת בקשת הביטול כלל אינו נזכר בו.
תנאי לעבירה של אי קיום הצו הינה בידיעה אודות תוכנו המלא של הצו, ולא ידיעה בדבר עצם קיומו בלבד. כבר בע"פ 200/56
אליעזר בצראוי נ' היועץ המשפטי פ"ד יא 468 נפסק כי לא יכול להיות אי ציות לצו מבלי ידיעה על קיומו ועל תוכנו המדויק, אך כיצד מגיע הצו למעשה לידיעתו של הנוגע בדבר - הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.
במקרה הנוכחי, אין צורך להידרש לשאלה האם נחוצה המצאה פיזית של הצו הכתוב לידי הנאשם או שמא די בכך שהנאשם ידע על תוכנו המדויק של הצו. משנוצר ספק סביר, ואף למעלה מכך, בדבר ידיעת הנאשם על מלוא תוכנו של הצו, ועל התאמתו לדרישות סעיף 230 לחוק, לא ניתן להרשיעו בעבירה של אי קיום צו זה.