הכרעת דין בתיק ת"פ 8105-09-09 - פסקדין

כתב האישום ותשובת הנאשם לאישום:

בכתב האישום שהוגש בספטמבר 2009 הואשם הנאשם בעבירות של מעשה מגונה באדם וכליאת שווא, אותן ביצע לפי הנטען בתאריך 8.3.09 בשעה 04:00 בערך, במתלוננת ח.ה. ילידת 1991, בנסיבות אלו:

הנאשם עבד במועדון הסנוקר ברחוב המסגר 70 בתל-אביב, וכשנותרו במקום לפנות בוקר רק המתלוננת והוא, ביצע בה מעשים מגונים שלא בהסכמה בכך שנישק אותה בצווארה, הרים את חולצתה, נגע בחזה מתחת לחזייתה וליקק את חזה בלשונו.

זאת עשה הנאשם כשהיו שניהם ישובים על ספה, וכשקמה המתלוננת - דחף אותה הנאשם שוב לספה, רכן מעליה והרים שוב את חולצתה ואת חזייתה.

הנאשם סרב לפתוח את דלת המועדון ולאפשר למתלוננת לעזוב.

ביום 19.1.11 מסר הסניגור המלומד את תשובת הנאשם לאישום, ולפיה הודה הנאשם שהיה בזמן ובמקום הנטענים בנוכחות המתלוננת, אך הכחיש לחלוטין את המגעים הנטענים.

ביום 13.7.11 נמסרה תשובה נוספת, ולפיה הנאשם נתן למתלוננת "חיבוק ונשיקה ידידותיים" בכניסה למועדון, שכן הכיר אותה מהזדמנות קודמת בה הגיעה למקום, אך הוא כופר בתיאור האירוע ובמיוחס לו, לרבות כליאת השווא.

גרסת המתלוננת:

בעת עדותה היתה המתלוננת בת 20, חיילת קרבית, שעלתה לישראל כשלוש שנים לפני מועד העדות, וש"חזרה בשאלה" זמן-מה לפני מועד האירוע הנטען. באותה עת התגוררה המתלוננת אצל קרובי משפחה בישוב מרוחק. העדות נמסרה באפריל 2012, כשלוש שנים לאחר האירוע .

כחודש לפני האירוע הגיעה למועדון עם חברה והתיידדה עם א.ל (אברמוב). המתלוננת שהיתה בודדה בישראל ביקשה לשוב ולשוחח עם א וקבעה להיפגש אתו במועדון, במועד האירוע. השניים נפגשו כמוסכם. בשעה 04:00, לאחר ששוחחו, עזב א את המקום ואמר למתלוננת שלא רצתה להישאר לבד, כי הנאשם שעובד במקום נשאר שם ו"הוא בסדר".

המתלוננת נותרה במועדון כדי להמתין לאוטובוס הראשון בבוקר (כפי שתכננה מראש), בו תחזור למקום מגוריה.

לאחר שא הלך ישבה המתלוננת על ספה ושיחקה באיפון שלה. הנאשם פנה אליה והציע לה להשתמש במחשב שהיה על הבר ואף הציע לה לאכול. הנאשם הביא שווארמה, אף סרב לקבל תשלום מהמתלוננת, והשניים אכלו את מנותיהם. לאחר מכן ישבו השניים על ספה ליד הבר ודיברו.

אז הניח הנאשם את ידו על כתפה של המתלוננת והיא הזיזה אותה. הנאשם לא שעה למתלוננת והחל לנשק את צווארה, אף שביקשה שיפסיק ואמרה שהיא לא רוצה, ואז הכניס את ידו מתחת לחולצתה מבעד למפתח החולצה, הרים את החזייה והחולצה, נגע בחזה של המתלוננת והחל ללקק אותו. הנאשם גם ניסה להחדיר את ידו אל מתחת למכנסיה.

המתלוננת שבה ואמרה לו "די, די" ודחפה אותו - "אולי הייתי צריכה להתנגד יותר... לא נלחמתי ממש... דחפתי אותו הרבה, אבל אולי לעומת מה שהייתי צריכה לעשות...", אך ללא הועיל - "הוא פשוט לא רצה להפסיק".

אז לקח אותה הנאשם בזרועה, דחף אותה לספה אחרת, סמוכה, ונשכב עליה. הנאשם הרים שוב את חולצתה וחזייתה וניסה לפתוח את כפתורי מכנסיה. כדי לגרום לנאשם להפסיק אמרה לו המתלוננת שהיא במחזור (אף שלא היתה) ואז הפסיק הנאשם.

המתלוננת ביקשה לצאת אך הדלת היתה נעולה והנאשם לא נתן לה לצאת, אלא נעמד מול דלת היציאה ואמר לה שלא ייתן לה ללכת אם תספר לאנשים. הנאשם גם נתן למתלוננת בקבוק מים ושטר של מאה ש"ח. המתלוננת סירבה אך הנאשם אמר לה שלא ייתן לה ללכת אם לא תיקח את הכסף, ואז לקחה המתלוננת את הכסף ויצאה מהמקום. לכאורה, יכלה המתלוננת לנצל את ההזדמנות כשפנה הנאשם להביא את בקבוק המים ולברוח, אך לא עשתה כך כי היתה קפואה ומפוחדת, והדלת היתה נעולה.

המתלוננת רצה, בלי לדעת לאן, לקחה מונית חולפת, ירדה ממנה ושוב המשיכה ללכת ללא כיוון, עד שראתה ניידת משטרה ופנתה לשוטרים.

המתלוננת סיפרה שלמדה הגנה עצמית, אך בעת המעשים לא הצליחה להגיב "לא זכרתי כלום באותו רגע, אני לא יודעת להסביר את זה, לא ידעתי מה לעשות".

בחקירתה הנגדית התקשתה המתלוננת לזכור פרטים שוליים למדי כגון שעת הגעה מדויקת, מועד התיאום עם א וכו', עניין טבעי למדי בחלוף שלוש שנים, כפי שאמרה בעצמה.