הכרעת דין בתיק ת"פ 5063-08

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

1.         כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירות של תקיפה סתם כלפי בת זוג לפי סעיפים 379 ו- 382 (ב) (1)  לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); איומים לפי סעיף 192 לחוק והטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב - 1982.

2.         מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 8/10/2007 בסמוך למרכז קשר ברחוב בעיר בת ים (להלן: "מרכז הקשר"), במהלך ויכוח ובנוכחות בנותיהן, תקף הנאשם את גרושתו, הגב' מירי ישראל (להלן: "המתלוננת") בכך שבעט בבטנה וברגליה. בנוסף, אחז הנאשם בשערות המתלוננת ואיים עליה באומרו שיתנקם בה ויראה לה "מאיפה הדג משתין". כשבוע לאחר מכן, במספר מועדים רב, התקשר הנאשם לטלפון הנייד של המתלוננת בעודו מקלל ומאיים עליה כי יומה יגיע.

3.         הנאשם כפר במיוחס לו והודה בנוכחות בזמן ובמקום בסמוך למרכז הקשר שם המתין עם המתלוננת וילדותיהן למונית על מנת שתיקח אותן חזרה לביתן.

4.         במוקד הדיון ניצבת שאלת דיות הראיות. בעתירתה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו ביקשה המאשימה להסתמך על עדותה היחידה של המתלוננת. על בית המשפט להזהיר עצמו מפני קביעת ממצאים לחובת נאשם בהסתמך על עדות יחידה שכזו.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם ומכלול נסיבות הענין, נחה דעתי כי לא ניתן לקבוע את אשמו של הנאשם מעל לכל ספק סביר על סמך עדותה של המתלוננת בלבד.

התרשמתי כי זו נעדרת אחיזה מבוססת בראייה אובייקטיבית של נסיבות ההתרחשות, נמצאה סבירות לאפשרות חלופית לזו המרשיעה ולא עלה בידי לשלול כל הסבר המתיישב עם חפות הנאשם דווקא.

5.         המתלוננת העידה לפרוטוקול הדיון כי בעת הרלוונטית היתה גרושה מהנאשם ולשניים שתי בנות, בנות 4 וחצי ו - 3 וחצי. הנאשם והמתלוננת התגוררו במקומות נפרדים - המתלוננת בבת ים והנאשם בירושלים, כשהסדרי הראייה נערכו במרכז הקשר (ר' פרו' עמ' 8 שו' 9-23).

המתלוננת תארה כיצד ביקשה להפסיק מפגש בין הנאשם ובנותיו במרכז הקשר, נוכח ארוע בין הנאשם לבין אחת מבנותיהן. הנאשם לא הסכים עם המהלך ורדף אחריהן, משך בשערה, משך לבתם את היד ואת חולצתה על מנת להשאירה במקום ובאותו שלב וכדברי המתלוננת: "הצלחתי להכניס את אלינור הקטנה למונית. כל זמן שאני עוצרת את המונית ועושה את המהלך הזה זה במאבק, כי הוא נותן אגרוף ואני מנסה לתמרן עם הילדים... נתן בעיטות היה מאבק וזה מול הילדים... בבטן ברגליים. היה איזה מאבק של קללות... אני אסגור איתך חשבון, את תשלמי על זה ביוקר... יגיע היום שלך, הסוף שלך".

הארוע הסתיים בכך שהנאשם נתן למתלוננת כסף למונית וכדבריה: "סגרתי את הדלת ונעלמנו".

המתלוננת הגישה תלונה ביום 15/10/2007 לאחר שכדבריה: "הגשתי המון תלונות על כל ההטרדות והאיומים ובאיזה שלב חששתי שגם החיים שלי בסכנה".

את האיחור בהגשת תלונתה הסבירה המתלוננת כך: "כי פחדתי, אך מצד שני רציתי את הטובה של הילדים..." (ר' פרו' עמ' 9 שו' 3-32). בזמן אמת לא ניגשה המתלוננת למשטרה שכן: "לא רציתי יותר מדי לעשות באלגן לילדים, מספיק חוו ממנו, גם ככה במצב רגשי". המתלוננת הגישה את תלונתה לאחר ש "ראיתי שהטרדות לא מפסיקות..." (ר' פרו' עמ' 10 שו' 1-12).

6.         גרסתה של המתלוננת אינה מתיישבת עם זירת האישום כפי שתוארה על ידה ועם התנהגותה בזמן אמת, בבעצם בחירתה לדחות את הגשת התלונה כנגד הנאשם והימנעותה מקבלת תיעוד רפואי אודות חבלותיה.

באשר לזירת האישום, תארה המתלוננת את הבחנת נהג המונית במתרחש וכן קיומם של עוברי אורח במקום.

אני מתקשה לקבל מצב דברים לפיו איש לא התערב באלימות קשה המופנית כלפי גופה של המתלוננת בבעיטות לבטנה ורגליה, אגרופים ומשיכת שיער. אין המדובר בהדיפה עלומה על מנת שתיחבא מעיניהם של כל אלו. הוסף על כך דברי איום וקללות כפי שנטען שהשמיע הנאשם וחזקה כי עדי ראייה היו מתערבים בארוע ככל שהיה מתרחש כפי גרסת המתלוננת.

בנוסף, המתלוננת למודת הגשת תלונות כנגד הנאשם, היא אינה נחזית כמי שפחד מונע מבעדה מלעשות כן, היא הבהירה כבר בהודעתה נ/2 כי הגישה "תלונות רבות במשטרה" וכך גם הוסיפה לפרוטוקול הדיון. מאלו, לא ברור מדוע דווקא השהתה המתלוננת הגשת תלונתה זו ולא מצאתי בפחדיה הנטענים או העדפת טובתן של בנותיה, את ההסבר  המתבקש למהלכיה.

7.         כך, גם בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת כי הגישה "המון" תלונות כנגד הנאשם ואף הזכירה מספר "התלונה 1001". המתלוננת אישרה כי הסיטואציה המתוארת בכתב האישום הינה מאוד קשה, כי המהלך שכלל בעיטות חזקות הכאיב לה וכי בזמן היא לא שתקה. כך בהקשר להעדר מניעה מהגשת התלונה בזמן אמת וגם בהקשר להעדר מעורבות נהג המונית באלימות הנטענת שהופעלה כלפיה. המתלוננת נשאלה האם כל זמן זה ישב הנהג ועישן סיגריה והשיבה: "יש אנשים שלא רוצים להתערב, כשאתה רב עם אשתך יש אנשים שרצים לעזור? ש. ואנשים ברחוב שעוברים? ת. כן, אף אחד לא מוכן להתערב...ש. נותן לך בעיטות, סוחב לך בשערות ואף אחד לא מתערב? ת. נכון" (ר' פרו' עמ' 13 שו' 10-31; עמ' 14 שו' 1-6).

המתלוננת נשאלה ממה פחדה ברקע העדר הגשת התלונה מטעמה בזמן אמת והשיבה: "יש הרבה סיבות ממה לפחד" מבלי שהוסיפה וביארה. כמו כן, טענה המתלוננת כי נהג המונית לא עשה דבר וכדבריה "כלום ישב" ובזמן שהיא מותקפת אמר לה "להזדרז כי יש לו עוד נסיעה".

אני מתקשה ליישב את הסברי המתלוננת עם אדנים נדרשים של היגיון בעיקר בשני הקשרים אלו של תגובות עדי הראייה למתרחש והימנעותה מהגשת תלונה בזמן אמת כמצופה מאדם שזה עתה הותקף באופן כה ברוטאלי ולעיני שתי קטינות (ר' פרו' עמ' 14 שו' 6-23).