כתב האישום
1. הנאשם שלפני מואשם בכך שביום 23.4.11 בשעות הערב תקף את אשתו,
ס' [
המתלוננת], בביתם. הוא זרק עליה שמיכה וכריות, נתן לה מכות בכתפה השמאלית, תפס אותה בגרונה בחזקה ותוך כדי כך, תפס גם את ראשה ומשך אותו לאחור, והפסיק רק לאור הפצרותיהם של שלושת ילדיהם הקטנים. בהמשך, התיישבו הנאשם והמתלוננת עם ביתם הקטינה לארוחת ערב שבת, אך הנאשם המשיך לקלל את המתלוננת באזני הילדה. המתלוננת נכנסה לשירותים, הנאשם נכנס בעקבותיה ותקף אותה בשנית, בדרך המתוארת לעיל, החזיק בגרונה ובראשה, ניער אותה ולחץ על גרונה בתנועת חניקה, במשך מספר דקות. הנאשם איים על המתלוננת בכך שאמר לה שיהרוג אותה ויהרוג את אמה, ואמר שאמה לא תכנס עוד לביתם. בהמשך הערב, תקף הנאשם את המתלוננת בפעם השלישית בכך שתפס בשתי ידיו בצווארה ואיים עליה, ובכך שאמר לה שאין לו מה להפסיד ושהוא יהרוג אותה ואת עצמו, בכוונה להפחידה.
כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת כאבים בצוואר ובראש וסימן כחול קטן בסמוך לכתפה, המהווה חבלה של ממש.
לפיכך, הואשם הנאשם בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממשית (עבירה לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) ל
חוק העונשין, תשל"ז-1977 [
החוק]) וכן באיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק).
תשובת הנאשם
2. בתשובתו לכתב האישום ציין הנאשם כי הויכוח בינו לבין המתלוננת התרחש ביום 22.4.11, ולא כמצוין בכתב האישום. באותו ערב התווכחו בני הזוג, קיללו זה את זו סביב שולחן השבת, אך הנאשם לא הכה את המתלוננת ולא איים עליה. היו קללות והיה ויכוח הדדי, שלא גלשו לעבירה פלילית מאף כיוון.
הראיות
3. כתב האישום מבוסס על עדות המתלוננת, שהעידה בבית המשפט. בפתח עדותה ציינה כי כיום היא והנאשם נמצאים בתהליך שיקום, בנסיון להגיע לשלום בית. היא ציינה כי המשפט גורם ללחץ מיותר בין בני הזוג והיא מפחדת שהוא יגרום לנתק בינה לבין הנאשם, דווקא במועד בו נראה לה שהם בדרך הנכונה. חוסר רצונה להעיד בלט לאורך כל מסירת העדות, אשר לוותה בבכי ובשתיקות רבות כאשר נשאלה שאלות קשות, ובחוסר רצון לפרט את המילים המפורשות שאמר הנאשם, ועוד פרטים קשים.
4. לאחר שהובהר למתלוננת כי חלה עליה חובה להעיד, וכי עליה לתאר את הארועים הנטענים כהווייתם, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע, סיפרה לגבי הארוע נושא כתב האישום כי הענין החל בהכנות לארוחת ערב השבת. היא ביקשה להכין סלט והנאשם התנגד לכך. הוא אמר לה שהיא בזבזנית וכעס עליה. המתלוננת יצאה מהמטבח מאחר שרצתה, לדבריה, לשמור על שקט ושלא תיווצר מריבה, ונכנסה לחדר השינה תוך אמירה שאין בכוונתה להשתתף בארוחת הערב. הנאשם כעס על כך מאוד, מאחר שטרח והכין כבש לארוחת הערב. הוא נכנס לחדר השינה והתחיל לזרוק עליה שמיכות וכריות ותפס אותה בשתי ידיו בצווארה. הוא חדל כאשר הילדים נכנסו לחדר וצעקו. הנאשם גם החזיק אותה בחוזקה בכתף ["
ארוע חדר השינה"]. בהמשך, נכנסה לשירותים. הילדים נכנסו בעקבותיה והנאשם נכנס גם הוא אחריה ושם, פעם נוספת, את ידיו על צווארה, בניסיון חניקה. גם הפעם עזב אותה רק כאשר הילדים צעקו ["
ארוע השירותים"]. המתלוננת לקחה את שלושת הילדים למטבח, על מנת להאכיל אותם, והנאשם בא בעקבותיה ואמר לה דברים קשים ואלימים, עליהם לא רצתה לחזור בבית המשפט. לאחר שהובהר לה כי היא חייבת לפרט, סיפרה כי אמר שהוא רוצה להרוג אותה ואת עצמו, ואין לו מה להפסיד ["
ארוע המטבח"]. גם בארוע המטבח חנק אותה הנאשם בידיו. היא ציינה כי לאחר מכן גמלה בליבה ההחלטה להתגרש מהנאשם. לדבריה, לא התקשרה למשטרה מאחר שהנאשם לא אפשר לה לעשות כן. הוא לקח לה את הטלפון מהיד.
המתלוננת המשיכה ותארה את השתלשלות הענינים לאחר הארועים נושאי כתב האישום: באותו ערב נשאר הנאשם בבית ולמחרת בבוקר הלך להוריו. למחרת, הוריה של המתלוננת הגיעו לביקור. בתחילה, אמה באה אליה ואביה הלך לבית הכנסת. כאשר שב אביה מבית הכנסת, הנאשם, אשר חזר הביתה לאחר שעות התפילה בבית הכנסת, בשעות הערב או שעות אחר הצהריים המאוחרות, פגש באבי המתלוננת מתחת לבית וכאשר נכנסו שניהם הביתה הם היו בעיצומה של מריבה גדולה, אשר זעזעה את המתלוננת והיא אשר גרמה לה, בסופו של דבר, לגשת למשטרה באותו לילה ולהתלונן. לדבריה, הנאשם ניסה לסגור את דלת הבית ולא אפשר לאבי המתלוננת להכנס, ודבר זה התווסף לכל מה שהיה קודם לכן.
5. המתלוננת והנאשם נשואים מזה 17 שנים והיו תקופות בעבר שבהן היו להם בעיות. היא ציינה כי קיים סכסוך קשה, ארוך שנים, בין הצד שלה במשפחה לצד של הנאשם. המתלוננת והנאשם קרובי משפחה רחוקים, ובין ההורים קיים נתק על רקע דבר מה מן העבר. עם זאת, הכחישה את טענת הנאשם לפיה הוריה הם שהשפיעו עליה להגיש תלונה נגד הנאשם. היא ציינה כי הוריה "לקחו צעד אחורה" בכל הקשור ביחסים בינה לבין הנאשם, אף כי ידעו על כל מה שעובר עליה וכאבו את כאבה. גם בענין זה ניכר היה כי המתלוננת אינה חפצה לשטוח בעדותה את פרטי מערכת היחסים שלה ושל הנאשם, כזוג, לבין הוריהם, או מי מהם.
כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית כיצד יתכן שלא נותרו סימנים על צווארה עקב מעשי החניקה אמרה שאילו הנאשם היה חונק אותה בעוצמה שהיתה מותירה סימנים - לא היתה עוד בחיים. עם זאת, ציינה כי סבלה כאבים קשים בעקבות התקיפה. כאשר נשאלה מדוע לא פנתה מידית לקבל טיפול רפואי השיבה "למה? כי הייתי מדממת או פצועה קשה?... הגעתי למיון אבל לא מיד כי זו היתה מכה יבשה ואני קצת מבינה בזה ולמחרת היו לי כאבים יותר חזקים במשך שבועיים". יצוין כי המתלוננת הינה אחות במקצועה.
6. חוקרת המשטרה
מ.ק, אשר העידה בבית המשפט, ספרה כי נתבקשה על ידי חוקר לבדוק האם יש למתלוננת חבלות. היא עשתה כן ורשמה מזכר (
ת/1) בו כתבה כי המתלוננת הורידה חולצתה, הצביעה על זרוע שמאל, בסמיכות לכתף, ובמקום היה "סימן כחול קטן מאוד שעדיין לא ברור מאוד". כמו כן נכתב כי הצביעה על ערפה, אך שם לא היה כל סימן. היא לא בדקה את המתלוננת מעבר למקומות שעליהם הצביעה המתלוננת כמקומות שבהם נחבלה.
7. השוטר
מ.מ שימש במועד הארוע כסייר במרחב יפתח. באותו לילה נקרא לטפל בארוע נושא כתב האישום. הוא רשם דוח פעולה (הוגש וסומן
ת/2), ממנו עולה כי סמוך לפני חצות ביום 23.4.11 הגיע לדירתם של הנאשם והמתלוננת. הוא פגש את המתלוננת שהיתה רגועה ולא בכתה, אך נראתה מאוד מפוחדת ולחוצה. גם הבנות של בני הזוג נראו מבוהלות. המתלוננת אמרה לו כי בעלה נוהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית מזה תקופה ארוכה. היתה אמנם הפוגה אך לאחרונה החל הנאשם להרביץ לה שוב. היא מסרה לשוטר את פרטי התקיפה. השוטר ציין כי לא הבחין בסימני חבלה על גופה של המתלוננת. לפי דוח הפעולה, המתלוננת אף אמרה לשוטר כי רצתה להתקשר למשטרה אך הנאשם איים עליה שאם תתקשר הוא ירצח אותה ויהרוג את עצמו. נאמר בדוח כי המתלוננת טענה שכאשר לקחה את הטלפון כדי להתקשר למשטרה, הנאשם חטף אותו ממנה וזרק אותו על הרצפה. השוטר תחקר במקום גם את הנאשם, אשר מסר כי אכן היה ויכוח מילולי בינו לבין המתלוננת, אך לא הרביץ לה ולא נגע בה. בעדותו בבית המשפט, אישר השוטר את הכתוב בדוח הפעולה ולא הוסיף מעבר.
8.
הנאשם בעדותו הטיל את האחריות לתלונת המתלוננת על אביה. לדבריו, האב הגיע לביתם כשהוא שתוי, יום לאחר הויכוח עליו סיפר הנאשם בתשובתו לכתב האישום. הוא "הרים ידיים" על הנאשם, והנאשם ברח ממנו כדי לסגור את הדלת מפניו, אלא שאבי המתלוננת התחיל לדפוק בדלת. הנאשם פתח לו את הדלת, הוא נכנס ואז "נוצר קללות ומריבה". לדברי הנאשם, אז התחיל כל הבלגן, וכאשר יצא מהבית, הזמינה המתלוננת את המשטרה. כאשר נתבקש הנאשם על ידי סנגורו לתאר את שהתרחש באותו ליל שבת המתואר בכתב האישום, פתח דבריו באמירה שאם המתלוננת היתה רוצה להזמין משטרה, יש לה טלפונים ניידים, לילדות יש טלפונים ניידים, יש טלפונים נייחים ואפילו אם לקח לה את הטלפון שנמצא בחדרה - יכלה להכנס לחדר אחר ולהזמין משטרה. היא לא עשתה כן, ורק כאשר אביה הגיע, לאחר ש"נפחו לה את הראש", התלוננה. הנאשם הכחיש את התקיפות. לדבריו, היתה מריבה, היו קללות, וזהו. לאחר שחזר מבית הכנסת בערב שבת, התכוננו להתיישב לאכול את סעודת השבת. הוא קרא למתלוננת אך היא לא הגיעה ואז "נוצר ויכוח". הוא שאל מדוע היא אינה מגיעה, והיא סגרה את הדלת ואמרה שאינה רוצה. הנאשם והילדים עשו סעודה לבד "ואז נוצר צעקות וקללות". לדבריו, כל אחד הלך לחדרו. הוא נשאר בסלון וזהו. בבוקר הלך לבית הכנסת, ומאחר שהיתה אוירה עכורה בבית, את סעודת השבת עשה אצל אחותו. הוא חזר הביתה לאחר התפילה, לקראת ערב, ופגש את אבי המתלוננת בכניסה לבנין, כשהוא שיכור. האב דחף את הנאשם, תקף אותו, והנאשם ברח ועלה לדירה. לאחר שהאב החל לדפוק בדלת, מאחר שהנאשם לא רצה שהשכנים יעשו בלגן, פתח את הדלת, נוצר בלגן, הוא נכנס לחדר, לקח סיגריה להרגע, יצא החוצה ובסביבות השעה 22:00 כבר הזמינו ניידת ולקחו אותו לחקירה. הוא ציין כי ביחסיו עם המתלוננת היו עליות ומורדות, ובעקבות המקרה אף פוטר מעבודתו לאחר שהיה במעצר.
9. הנאשם הודה בחקירתו במשטרה כי קילל את אשתו בצורה קשה, אך הכחיש, גם בבית המשפט, שאיים להרוג אותה ונימק: "היא אמא של הבנות שלי". לדבריו, המתלוננת בעדותה שיקרה: בחלק מהדברים הגזימה, ובחלק גדול שיקרה, למשל - הסיפור על הרמת הידיים והחניקה לא היה ולא נברא. לדבריו לא היו סימנים על גופה של המתלוננת - הוא לא ראה סימנים וגם השוטר שהעיד בבית המשפט ציין שלא ראה סימנים. הוא העיד על עצמו כי מעולם לא תקף איש, לא בהרמת יד ולא מילולית. כאשר נשאל, בעקבות דברים אלה, האם הדברים לגביהם הודה בחקירתו במשטרה (
ת/3) כי אמר אותם למתלוננת ("בת זונה", "בת כלבה") אינם מתקפה מילולית, השיב שהתכוון לאנשים אחרים, ולא לאנשים בבית שהוא חי איתם. הוא הבהיר: "זוג שחי ביחד 17 שנה, אנחנו לא מלאכים, מידי פעם יש קללה, משני הצדדים".
10. בעימות שנערך בין הנאשם למתלוננת במשטרה (
ת/4) הטיחה המתלוננת בנאשם את כל גרסתה. הנאשם השיב למתלוננת כי היא משקרת, הוא לא נגע בה ומעולם לא נגע באף אחד.
דיון והכרעה
11. לאחר שקילת כל הראיות, אני מגיעה למסקנה שאני מעדיפה את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם ואני מאמינה לה שארועי ערב ה-22.4.11 התרחשו כפי שהעידה. אלה טעמי: