אני מודיע על זיכוי הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס לנאשמת הראשונה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואילו לחברה, הנאשם השני - הן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הן תקיפתו, וזאת לצד שימוש בכוח או באיומים כדי למנוע מעצר, והן בריחה ממשמורת חוקית (הנאשמים יכונו להלן " בר" ו- " פרנקוביץ", בהתאמה).
העבירות דלעיל יוחסו לנאשמים לאחר שנטלו חלק בהפגנה שהפכה לתהלוכה; ההפגנה נערכה בצומת הרחובות קינג ג'ורג' - שדרות בן ציון בתל אביב, והתהלוכה הקצרה יצאה משם לדרך, בכיוון מעלה השדרה, מזרחה - בואכה תאטרון "הבימה". המפגינים, כמה עשרות בודדות, תופפו בתופי-מרים ונתנו קולם בשיר, ברפרטואר של שירי מחאה וסולידריות עם פלונית שנחבשה בבית האסורים נוכח סירובה לשרת בצה"ל.
המפגינים, ובתוכם הנאשמים כאן, הצטוו על ידי המשטרה לעצור את תהלוכתם, מיד בתחילתה, ומשסירבו לעשות כן, התפתח עימות מילולי שלכאורה גלש לעימות פיזי, ממנו נולד האירוע נושא כתב האישום.
אומר כבר עתה, כי הבסיס לזיכוי דנא נעוץ בכך ש למשטרה לא היתה כל סיבה, עילה או טעם נראה לעין, ובדיעבד - לאחר שמיעת העדויות - גם לא נימוק המסתבר לאוזן, להורות לקבוצה הקטנה והבלתי-מזיקה בעליל של המפגינים שעליהם נמנו הנאשמים, שלא להפגין או שלא לצעוד במעלה השדרה, כאמור, כאשר הסדר הציבורי נשמר על ידי המפגינים, למופת.
מכאן, שלא היה כל בסיס חוקי לעיכובו (הנטען) או למעצרו של פרנקוביץ, ואילו האחרון היה רשאי גם רשאי להמשיך ולהלך במעלה השדרה, אף אם הדבר היה כרוך בשימוש סביר ומינימאלי בכוח, ולעניינו - בדחיפה קלה (הנטענת על פי התביעה) של שוטר שחסם את דרכו.
מן הראוי לומר עוד ולהדגיש, כי הטעם העולה מהראיות שהניחה התביעה לפניי, לפיו ביקשה המשטרה " למנוע עימות לאור העובדה שמדובר בהפגנה בנושא רגיש כנגד צה"ל בעוד שאנו ימים ספורים לפני יום הזכרון" - הוא פסול מעיקרו. גם נושאים רגישים הם יעד לגיטימי להפגנות, ואדרבא, דומה כי דווקא נושאים אלה הם היעד ה"מתבקש" להפגנות ומחאות, ומעטות הן ההזדמנויות שעל המשטרה לרסן הפגנות תמיכה סוערות בממשלה, לפחות במדינה דמוקרטית ראויה, כפי מדינת ישראל.
אדרבא, אם היה למשטרה כל תפקיד במסגרתה של אותה תהלוכה שקטה ושולית, היה זה לשמור דווקא על המפגינים, לאפשר להם לקיים תהלוכה כאוות נפשם, מצפנם ומצפונם, וכל זאת בתנאי שהללו שומרים על החוק, כפי שאכן עשו. אילו חששה המשטרה מכך שהמסר שהיה בפי המתהלכים היה עלול לגרום להתלקחות או לסערת רוחות, דבר שלא ממש אירע, הרי היה על המשטרה לסוכך דווקא על המפגינים ולאפשר להם לומר את דברם, להביע את עמדתם ודעתם, תוך קיום והעדפת חופש הביטוי הראוי והמתאים למדינה דמוקרטית, אשר אינה מכופפת ראשה או עקרונותיה אל מול בריונים המבקשים לסכור פי הזולת.
למותר לציין, ממש מעבר לצורך, כי הדברים דלעיל יפים ביחס לכל הפגנה, ואין נפקא מינה אם מדובר בתהלוכה סולידרית עם אותה סרבנית גיוס, בתהלוכה נגדה ונגד עקרונותיה, או אם נגד "הכיבוש" או בעד "ארץ ישראל השלמה", והכל כמובן, לאור כיבוד עקרון חופש הביטוי והתנועה, בכפוף לכל דין ולשכל הישר.
א. כתב האישום והכפירה
1. כתב האישום שהוגש לבית המשפט ביום 23.1.2011 סיפר על הפגנה שנערכה בתל אביב, כאמור לעיל, ובמסגרתה -
" ...הפר הנאשם 2 את הסדר הציבורי בכך שהחל לצעוד מחוץ למקום ההפגנה בראש חלק מהמפגינים, שהצטרפו אליו בניגוד להוראות השוטרים שמלאו תפקידם כדין ובניגוד לתנאי ההפגנה. הנאשם לא נשמע להוראות שוטרים, התקדם לקו של השוטרים סירב לחזור למקומו ואף תקף אותם בכך שהחל לדחוף עם גופו את השוטרים ללא הסכמתם ושלא כדין".
(סעיף 1 לכתב האישום; ההדגשות כאן ובכל ציטוט בהמשך הכרעת הדין הן שלי - ש"ב).
2. כתב האישום ממשיך ומספר כיצד סירב אותו פרנקוביץ להתלוות לשוטרים, והתנגד למעצר בכך ש -
" התחיל להשתולל החביא את ידיו מתחת לגופו ומנע מהשוטרים לתפוס את ידיו ולאזוק אותו, בהמשך התנגד להתלוות לשוטרים לאחר שהודיעו לו על מאסרו ולא הסכים לכנס לניידת (הטעות במקור - ש"ב)".
כתב האישום מתאר עוד כיצד הוכנס בסופו של דבר פרנקוביץ אל ניידת המשטרה, אז קרא הוא לבר שתפתח את דלת הניידת, וזו אכן עשתה כן, ופרנקוביץ יצא ממנה.
3. הטענות הלכאוריות לעיל הביאו לכך שפרנקוביץ הואשם בתקיפת שוטר, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בשימוש בכוח כדי למנוע מעצר ובבריחה ממשמורת חוקית. בר הואשמה בכך שהפריעה לשוטר במילוי תפקידו, בגין פתיחת הדלת של הניידת, ובתוכה חברה להפגנה, פרנקוביץ.
4. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, והודו כי השתתפו בהפגנה, שהיתה חוקית, ואשר נטלו בה כשלושים איש, בלבד, כך שלא היה צורך בהוצאת רישיון לשם הפגנה או מצעד.