הכרעת דין בתיק ת"פ 24481-04-11 - פסקדין

בהתאם להוראת סעיף 182 לחסד"פ, אני מודיע כי מצאתי את הנאשם זכאי.

כתב האישום:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין פגיעה בפרטיות - עבירה על סעיף 2(1) + סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"). על פי עובדות כתב האישום הנאשם הנו בן זוגה לשעבר ואבי שבעת ילדיה של המתלוננת, עמה היה במועדים הרלבנטיים בהליכי גירושין. בכתב האישום נטען כי בין התאריכים 7.12.09 - 15.12.09 נהג הנאשם לעקוב אחר המתלוננת, להתקשר באופן יום יומי אל ביתה ולשאול את ילדיהם המשותפים אודות מעשיה. כמו כן נטען כי ביום 14.12.09, בסמוך לשעה 19:30, עקב הנאשם אחרי המתלוננת בסמוך לביתה. כששאלה אותו מדוע הוא עוקב אחריה ענה כי היא עדיין נשואה לו וכי עליו לדעת היכן היא נמצאת. בנוסף ביקש לדעת את זהות המכרה עמה נפגשה. הנאשם חיכה למתלוננת כשנכנסה לביתה, וכשיצאה שוב מהבית והחלה לצעוד בכביש, צעד בעקבותיה, תוך שהוא צועק ומכנה אותה בכינויים ובהם "נואפת", הזהירה כי הוא מתעד ומצלם אותה, ואיים כי באם תחזור מאוחר לביתה ינעל את הדלת. בישיבת המענה כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. הוא אישר כי במועד הרלבנטי היו הוא והמתלוננת בהליכי גירושין, אך הכחיש הטענות בדבר מעקבים שניהל אחריה.

עיון בעובדות כתב האישום מגלה כי הטענה בדבר פגיעה בפרטיות מתבססת על שלושה מרכיבים עובדתיים: מעקבים שערך הנאשם אחר המתלוננת במהלך הימים 7.12.09 - 15.12.09, שיחות טלפון מטרידות שניהל עם ילדיהם המשותפים במהלך אותו שבוע, על מנת להתחקות אחר מעשיה, ולבסוף אותו מעקב ספציפי בשעות הערב של יום 14.12.09. אציין כבר עתה כי בסופו של יום, לאחר שנשמעו הראיות כולן, שאלת אחריותו של הנאשם בפלילים תיבחן אך באספקלריה של אותו אירוע אחרון מיום 14.12.09 ובהתחשב בעובדות שהוכחו לגביו בלבד, שכן שני מרכיביה העובדתיים הנוספים של העבירה לא הוכחו כלל ועיקר.

ככל שמדובר בשיחות הטלפון בין הנאשם לבין הילדים, בניסיון להתחקות אחר המתלוננת, הרי שב"כ המאשימה עצמו הודיע בהגינותו, במהלך הסיכומים, כי טענות אלה לא הוכחו, ועל כן חזרה בה המאשימה מטענה זו והיא אינה עומדת עוד לחובת הנאשם (ראו עמ' 37 ש' 21-23). ובאשר לטענה הכללית בדבר מעקבים שנערכו לאורך השבוע כולו, הרי שכל כולה נסמכת על אמרת המתלוננת ת/3, שהוגשה בהסכמה, שם ציינה בשורות 8-10 כי " הסיבה שהגעתי היום היא כי יוסי כבר הרבה זמן, אבל במיוחד במהלך השבוע האחרון כל הזמן עוקב אחריי, מטריד אותי, מגיע אלי הביתה, למרות שהבית שייך עדיין לשנינו, נכנס בשעות שהוא רוצה ויוצא מתי שהוא רוצה בלי להודיע ובלי ליידע אותי".

אלא שלטעמי אין באמרה זו כשלעצמה כדי לבסס הטענה בדבר מעקבים פיזיים לאורך השבוע. המדובר בתיאור כללי של סיבות הגעתה למשטרה, כאשר בהמשך אותה הודעה מתארת המתלוננת באופן מפורט יותר את טענותיה כלפי התנהלותו של הנאשם, בימים שקדמו להגשת התלונה, ומתיאור זה עולה כי לא מדובר היה במעקב פיזי, זולת באירוע הספציפי מיום 14.12.09. יתרה מכך, המתלוננת בעדותה בבית המשפט לא העלתה טענה כלשהי בדבר מעקבים נוספים שניהל הנאשם אחריה במהלך שבוע הימים שקדם להגשת התלונה ביום 15.12.09, ואילו הנאשם הכחיש מעקבים מעין אלה בעדותו הראשית וכלל לא נחקר בנושא זה בחקירה נגדית. בנסיבות אלה לא הוכחה, בוודאי לא ברמה הנדרשת בפלילים, הטענה כי לאירוע מיום 14.12.09 קדמו מעשי עיקוב נוספים.

לפיכך, תתייחס יתרת הכרעת הדין לאירוע אחרון זה ולו בלבד. אקדים את המאוחר ואציין כי על אף שהשתכנעתי, בניגוד לגרסת הנאשם, כי אכן עקב אחר המתלוננת באותו ערב למשך מספר דקות, ואף השמיע כלפיה כמה אמירות בוטות ובלתי נעימות, הרי שלטעמי לא חצו מעשיו במקרה זה את הרף המקים אחריות פלילית, ולכל הפחות קיים ספק סביר באשר לתחולת הסייג של "זוטי דברים" ועל כן מצאתי אותו זכאי. להלן יובאו נימוקיי.

התשתית הראייתית:

העדות המרכזית מטעם התביעה הייתה, מטבע הדברים, עדותה של המתלוננת. בפתח העדות מסרה המתלוננת כי הייתה נשואה לנאשם כעשרים שנה, עד שהתגרשו בחודש דצמבר 2010, וכי להם 7 ילדים משותפים. לאחר מכן פנתה לתיאור האירוע בו עסקינן וסיפרה כי במועד הנקוב בכתב האישום, בשעות הערב, לאחר שהשכיבה את ילדיה הקטנים לישון, יצאה לבקר בבית חברה. בסמוך לאחר יציאתה מביתה, פגשה בגן המשחקים שמול הבית נערות המוכרות לה, וכשבמהלך השיחה עמן הסתובבה לכיוון הבית, ראתה את הנאשם הולך אחריה. היא ביקשה מהנערות ללוות אותה חזרה לעבר הבית, וכשהגיעה לשם פנתה אל הנאשם, שנכנס בינתיים חזרה לתוך חצר הבית, מדוע הוא עוקב אחריה. הנאשם הכחיש את המעקב, והמתלוננת החלה מתקדמת שוב לעבר בית חברתה, דרך גן המשחקים.

כשיצאה מהגן לעבר הרחוב שבצידו השני הבחינה בכך שהנאשם הולך אחריה מצדה השמאלי. בהמשך, עקב אחריה הנאשם במשך 10 דקות לערך, עד שהגיעה לבית חברתה ונכנסה פנימה. את שהתרחש באותן דקות תיארה המתלוננת בעדותה בעמ' 16 לפרוטוקול באופן הבא: " כל הדרך הוא לא הפסיק לדבר בצורה לא יפה כמו מילים של זונה, את הולכת לחפש גברים, את הולכת עם קונדומים, את כל היום מחפשת בחורים צעירים, את עובדת בכביש. מילים מאוד לא יפות, אני נלחצתי והפעלתי את מכשיר ההקלטה. היה לי טלפון ביד ומכשיר הקלטה." לדברי המתלוננת, באותה תקופה היא החזיקה כל העת במכשיר הקלטה צמוד, משום שלטענתה נהג הנאשם לאיים עליה איומי רצח לאורך תקופה ארוכה, אך כשהתלוננה על כך נאמר לה כי אין בידיה הוכחות והוצע לה להצטייד במכשיר הקלטה ולתעד אמרותיו המאיימות. לפיכך, כאשר הבחינה בו בשנית בסמוך ליציאתה מגן המשחקים לרחוב, הפעילה את מכשיר ההקלטה.

מכל מקום, המשיכה המתלוננת ותיארה ההתרחשויות באופן הבא: "הלכתי בכוונה בכביש שאם יקרה משהו שאני אוכל לברוח, שיהיו אנשים שרואים אותי... הוא המשיך ללוות אותי די הרבה, עד שהגענו לרח' שנקרא סימטת ארז ששם גרה החברה, זה היה בערך 10 דקות או משהו כזה של הליכה. אני כל הזמן הייתי בהיכון כי גם המילים שלו וגם המבטים שלו, כל ההתנהגות זה נורא מפחיד אז כשהגענו לסימטה היה לו טלפון וברגע שהוא ענה אני נתתי ריצה ונכנסתי מיד לבית שלה... פתחתי את הדלת, נכנסתי לסלון וסגרתי גם את הדלת. החברה... שאלה אותי מה קרה, היא ראתה שאני בלחץ. אמרתי לה הנאשם עוקב אחרי, הוא בחוץ, אני לא יודעת מה הוא רוצה. היא אמרה לי תשבי תרגעי. סיפרתי לה מה שהיה, שכל הדרך הוא הלך אחרי ודיבר בצורה לא יפה... תוך כדי שהיא מייעצת לי היתה לי שיחה מהנייד של הבן שלי כביכול, לא עניתי, היה טלפון נוסף ל... מחסום, היא ענתה זה היה הנאשם. הוא אמר לה אני יודע שהיא אצלך. אני יודעת שזה הוא כי היא אמרה לי זה יוסי, הייתי לידה. הוא אמר לה הוא ידע שאני נמצאת שם ושהוא יודע שאני נפגשת שם עם גברים ואוי ואבוי אם אני אגיע הביתה ואוי ואבוי אם אני אגיע אחרי השעה 23:00."

במסגרת החקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי לאורך כל הדרך אחזה בידה בנוסף למכשיר ההקלטה גם במכשיר טלפון. כשנשאלה מדוע לא עשתה בו שימוש על מנת להזעיק עזרה טענה כי חששה מתגובת הנאשם, אשר עלול היה לרדוף אחריה אם תתקשר למשטרה. עוד הופנתה המתלוננת לכך שבתלונתה למשטרה ת/3, אשר הוגשה בבוקר שלמחרת האירועים, לא הזכירה את אותה שיחת טלפון מאיימת שניהל לדבריה הנאשם עם חברתה, בסמוך לאחר הגעתה לבית החברה. למתלוננת לא היה הסבר לכך (ראו עמ' 29 ש' 18-25).

עיון בתלונה ת/3, שהוגשה בהסכמה, מגלה כי בניגוד למה שניתן היה לצפות מעדות המתלוננת בפני, אין היא כוללת כל טענה בדבר איומים שהושמעו מפיו של הנאשם כלפיה בעת האחרונה או בכלל. המתלוננת מתייחסת בה בשולי הדברים לאירוע אלימות משנת 2005, אך מאשרת כי מאז לא נקט כלפיה הנאשם פעם נוספת בגילויי אלימות פיזית כלשהם. אירועי הערב הקודם מתוארים בהודעה זו בשורות 26-39 באופן דומה לתיאור המפורט בעובדות כתב האישום. בהודעה לא התייחסה המתלוננת למאפיינים מאיימים ומעוררי חשש בהתנהלותו של הנאשם במהלך המעקב אחריה, והמאפיין היחידי אליו התייחסה היה כי דבריו נאמרו "בצעקות".

כאמור, העידה המתלוננת כי החל משלב מקדמי למדי של הליך המעקב, הפעילה את מכשיר ההקלטה ותיעדה את צעקותיו של הנאשם. עוד מסרה כי את אותה הקלטה, ללא כל עריכה, צרבה על גבי דיסק, אותו מסרה לחוקרי המשטרה לאחר הגשת התלונה. במהלך עדותה של המתלוננת הוגש לתיק בית המשפט הדיסק ת/2, כשעליו 3 קבצי שמע המסומנים במספרים 1, 27 ו- 29. קובץ מספר 27 הושמע באולם והמתלוננת זיהתה כי מדובר בקובץ המתעד את אירועי הערב הרלבנטי. במסמך נוסף שהוגש וסומן ת/4 תיעדה המתלוננת בכתב ידה בתמצית את תוכנו של כל קובץ. מסמך זה נושא התאריך 15.12.09, יום הגשת התלונה, ולמיטב זיכרונה של המתלוננת מדובר במסמך שמסרה למשטרה ביחד עם הדיסק. עוד ראוי לציין כי ביחד עם הדיסק הגיש ב"כ המאשימה תמלול שנערך על ידו של ההקלטות שעל הדיסק, אשר סומן ת/2א'. לטענת הסנגור, בשל איכות ההקלטה, לא ניתן למעשה לשמוע דבר מתוך האזנה לקובץ מס' 27, ועל כן נקבע כי התמליל ת/2א' ישמש כראיית עזר בלבד, אשר אינה מהווה מקור ראייתי עצמאי, כך שהכרעת הדין תישען אך ורק על התוכן אותו ניתן יהיה לאמת בשמיעת הקובץ עצמו.

לפיכך, האזנתי לקראת כתיבת הכרעת הדין כמה וכמה פעמים לקובץ מס' 27 שעל גבי הדיסק ת/2, תוך שימוש באוזניות, ומצאתי כי התמליל שערך ב"כ המאשימה ת/2א' משקף באופן ראוי את הפרטים הניתנים לקליטה בהאזנה רגילה. דומה כי התמליל אף נערך באופן זהיר, שכן במהלך ההאזנה לדיסק ניתן היה מפעם לפעם לפענח משפטים נוספים שנאמרו, ואשר לא באו לידי ביטוי בתמליל, אך אין בהם כדי לשנות באופן מהותי את התמונה המתקבלת מההקלטה עצמה.

אם אפנה כעת לתאר את ההקלטה, הרי שמדובר בקובץ שאורכו הכללי 7:05 דקות. לכל אורכו של הקובץ ניתן לשמוע בבירור צעדי הליכה, בקצב מהיר אך קבוע, כאשר מפעם לפעם נשמעים כלי רכב חולפים בשאון בסמוך למתלוננת. במהלך הדקה הראשונה להקלטה ניתן לשמוע מפעם לפעם קול גברי, אשר כפי שיובהר בהמשך אין לי ספק כי מדובר בקולו של הנאשם, אומר דבר מה, אך למעט האמרה: " עושה לך טוב בלילה", לא ניתן להבין את שנאמר, ככל הנראה בשל המרחק בין מכשיר ההקלטה לנאשם. בהמשך, בסביבות 2:30 דקות לתוך ההקלטה, על רקע מה שנשמע כניסיון מצידו של הנאשם לברר לאן מועדות פניה של המתלוננת, נשמע קולה של המתלוננת משיב: " כמו שאתה הולך לחברה, לחבר, מותר גם לי ללכת לחברה". בתגובה, מציין הנאשם כי הוא אינו מאמין לה ומטיח בה את הטענה הבוטה: " את הולכת להזדיין". אמרה זו אינה מופיעה בתמליל אך ניתן לשמוע אותה בהקלטה בדקה 2:53. כמו כן ניתן לשמוע אותו מזכיר את המילה "קונדומים". ראוי לציין כי אמרות אלה נאמרו לאורך פרק זמן קצר שלא עולה על חצי דקה, וכי החל מאותו רגע נראה כי הנאשם מהלך לצידה של המתלוננת, שכן דבריו נשמעים בהקלטה ביתר בירור, והוא פונה אל המתלוננת במונולוג אשר אינו כולל עוד אמרות בוטות, אלא מה שניתן לתאר כדברי תוכחה, אשר דומה כי נאמרים אף מתוך כאב.

בחלק זה של ההקלטה, החל מדקה 3:30 ועד 6:07 לערך, מטיח הנאשם במתלוננת טענות שונות וביניהן כי הוא זה שמשלם את כל החשבונות בבית, כי דרישתה למזונות בסך 38,000 ש"ח אינה מציאותית, כי מצבו הכלכלי אינו שפיר והוא נדרש לקחת הלוואה וכי ניתן לבדוק זאת בתדפיסי החשבון בבנק. הנאשם טוען בפניה כי היא אינה רוצה לראות את האמת ומתרכזת באמת שלה בלבד ולבסוף אף משוחח עמה בנושאים הקשורים לאמה. הדברים נאמרים אמנם בקול רם, אך עד כמה שניתן לקבוע לא בצעקות ואף לא באינטונציה מאיימת. בתום דברים אלה משתררת שתיקה במשך 45 שניות בערך, שבסופם, סביב דקה 6:53 לערך, נשמעת המתלוננת נכנסת לבית חברתה ומברכת אותה לשלום. במהלך אותה דקה נמשך קצב ההליכה הקבוע, ללא כל שינוי, וקולה של המתלוננת, עד כמה שניתן לקבוע, אינו מעיד על סערת נפש כלשהי. משמעותם של נתונים אלה תידון בהמשך.

מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד. לטענתו, ביום האירוע הגיע לבית המשפחה על מנת לבלות עם הילדים. בשלב מסוים רצה לצאת לעבר בית אמו, שם נהג לישון באותה תקופה, אך גילה כי המתלוננת יצאה מהבית. הוא יצא לחצר ולאחר שהבחין במתלוננת בגן הציבורי ממול, ניגש אליה ושאל מתי היא חוזרת. המתלוננת השיבה שהיא הולכת לחברה ותחזור יותר מאוחר, והוא ביקש שלא תחזור מאוחר משום שברצונו לישון בבית אמו ולמחרת בבוקר עליו ללכת לעבודה. לטענתו, חזרה המתלוננת לבסוף בשעה מאוחרת והוא נאלץ לישון בסלון הבית.

במהלך החקירה הנגדית הבהיר הנאשם פעם אחר פעם כי התעניין אך ורק בשאלה מתי מתכוונת המתלוננת לחזור לבית, על מנת שיוכל לצאת לבית אמו. בנסיבות אלה עומת עם דבריו בחקירתו במשטרה ת/1 לפיהם: " הלכתי אחריה לשאול אותה לאן היא הולכת. זאת אשתי עדיין..." (ת/1 ש' 3-4), אך עמד על טענתו לפיה מה שעניין אותו היה רק מועד שובה וכי מבחינתו " לאן היא הולכת ומתי היא חוזרת בשבילי זה אותו דבר" (עמ' 34 ש' 21). הנאשם גם הכחיש תחילה את הטענה שהמשיך ללכת אחרי המתלוננת בתום אותה שיחה קצרה, אך לאחר שעומת עם דבריו במשטרה לפיהם: "... שאלתי אותה לאן היא הולכת, היא לא ענתה לי והמשיכה ללכת, הלכתי אחריה כדי לדעת מתי היא חוזרת" (ת/1 ש' 2) טען כי הלך אחריה ושוחח עמה לאורך גן המשחקים עד להגעתה לכביש שבצידו השני. לדבריו מדובר היה בדקה או שתיים ובמרחק של 30-40 מטר, שבסופם הסתובב ושב אל הבית. לטענתו, הוא אינו מזהה עצמו בהקלטה, וגם אם מדובר בשיחה שהתנהלה בנושא המזונות, ועל אף שהוא אכן זה ששילם את החשבונות באותה תקופה, יתכן שהמתלוננת פברקה את ההקלטה ממניעיה שלה.