החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום שלפני, ולו מחמת הספק; להלן יובאו נימוקי, בתמצית.
מר ג'אסר חושייה קלינקו (להלן:
הנאשם), הואשם, כי ביום
21.9.06, בשעה
11:00 או במועד סמוך לכך, העסיק ברחוב נחל דליה, מול בית מס' 19 בעתלית החדשה (להלן:
האתר), עובד זר, מתושבי הרשות הפלשתינית, בהכנת טיח, ללא היתר כדין להעסיקו.
אין חולק, כי במועד האמור היה הנאשם קבלן משנה לעבודות טיח וריצוף באתר, לפי הסכם בינו לבין היזם "עתלית בינוי ונכסים בע"מ" [
ת/9]. עוד אין חולק, כי במועד האמור נצפה ע"י מפקחי משרד התמ"ת, שערכו ביקורת באתר, אדם, תושב הרשות הפלשתינית, שפרטיו בכתב-האישום, כשהוא עוסק בהכנת טיח (להלן:
העובד הזר), למרות שאותה עת היה לעובד הזר היתר העסקה בישראל רק בענף הזית [תאור המקרה -
ת/1, ש' 3;
ת/2; תע"צ -
ת/8].
השאלה המרכזית בה היה צורך להכריע בהליך שלפנינו היתה - האם הנאשם, במסגרת עבודותיו באתר,
העסיק את העובד הזר, אם לאו.
המאשימה סבורה, כי יש לענות לשאלה הנ"ל בחיוב, כאשר היא מסתמכת לשם כך על דברי מי שניהל את העבודה באתר, מטעם היזם, מר דאוד חואלד, אשר בהודעתו למפקחי התמ"ת, קשר בין הנאשם לבין העובד הזר [
ת/7, ש' 9-4]; וכן על דברים שהיא מבקשת להסיק, מתוך תצהיר ששלח הנאשם בתמיכה לבקשתו לביטול קנס מינהלי, שהוטל עליו בגין העבירה המיוחסת לו [
ת/12].
מנגד - טוען הנאשם, כי בחקירתו במהלך המשפט הבהיר העד חואלד, כי אין לסמוך על המשפט שנרשם בהודעתו, בקשר להעסקת העובד הזר ע"י הנאשם, דווקא, וכן שהמאשימה לא דייקה בהצגת הדברים העולים מתצהירו של הנאשם.
לאחר ששמעתי את עדים וחזרתי ועברתי על כל המסמכים שהוגשו מטעם שני הצדדים, דעתי היא, כי המאשימה לא הוכיחה, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, שהנאשם הוא אשר
העסיק את העובד הזר באתר, ביום האירוע.
אמנם, ביום הביקורת נרשם מפי מנהל העבודה של היזם, מר חואלד, כי: "העובד שהראיתם לי ואתם בדקתם אותו ועבד בעבודות הכנת טיח שייך לקבלן חושייה גאסר. בוודאות גמורה העובד שייך לקבלן חושייה גאסר. אני דיברתי גם עם הפועל ושאלתי למי הוא שייך ודיברתי גם עם הקבלן חושייה גאסר וחושייה אמר לי שהוא חשב שלעובד יש אישור ..." [
ת/7, ש' 4], אבל, בחקירתו לפני הבהיר העד: "את האמת, אני לא זוכר לפי מה אמרתי שהנאשם העסיק את העובד" [עמ' 19, ש' 4].
דברים שאמר העובד הזר למר חואלד אינם קבילים, הואיל והם בגדר "עדות שמיעה" והעובד לא היה עד במשפט. לפי עדותו של מר חואלד, הוא הכיר את הפועלים הקבועים של הנאשם ואת העובד הזר, שנצפה ביום האירוע, לא ראה עד אותו מועד, והוא לא ידע על קיומו עד שהפקח הגיע והראה לו אותו [עמ' 18, ש' 13-7]. הוא הסביר, כי האמירה שלו, על כך שהעובד "שייך לנאשם" היא לאחר ששאל את העובד, בנוכחות הפקחים, למי הוא שייך; אך, את זאת הוא זוכר רק מרענון הכתוב בהודעתו. יצויין, כי לפני "רענון הזכרון", כאשר נשאל: "... מי היה אחראי על העובד שנתפס שם?" ענה: "אין לי מושג, זה לא תפקידי לדעת מי אחראי ..." [עמ' 17, ש' 10-9].
לעומת זאת, בתיאור המקרה, שנרשם ע"י המפקח טולדנו ביום האירוע, נכתב מפורשות, כי: "נלקחה עדות מהעובד, שטען שמישהו אסף אותו בבוקר והביא אותו לשם לעבוד ..." [
ת/1, ש' 8], מבלי שננקב שמו של אותו מישהו, או פרט מזהה אחר אודותיו, וללא שקשר עצמו לנאשם, דווקא. במילים "נלקחה עדות" התכוון המפקח, מן הסתם, לכך ששוחחו במקום עם העובד הזר, הואיל וכאמור, העובד לא העיד ולא הוזכרה אמרה שנגבתה ממנו בחקירה, בכתב. גם ב"כ המאשימה הסכים בסיכומיו, כי המפקחים שאלו את העובד הזר "מי הביא אותו למקום, ומי מעסיק אותו והוא לא ידע לתת תשובות..." [עמ' שני, באמצע הפסקה השניה].
כפי שכבר ציינתי, העובד הזר עצמו לא הובא להעיד במשפט, על אף שמדובר במי שהיה לו היתר עבודה בישראל, אצל מעסיק אחר, ולא נראית מניעה אמיתית לגביית הודעה ממנו, בזמן אמת, ולהעדתו אח"כ, במידת הצורך, במשפט. במצב דברים זה אני סבורה, כי לא ניתן להסתמך על האמירה בהודעתו של חואלד - ממנה הסתייג בחקירתו - כדי לקבוע שהנאשם הוא מי שהעסיק, הלכה למעשה, את העובד הזר ביום הארוע.
זאת, גם נוכח הסברו של הנאשם, שלא נסתר. לפי הסבר זה, אשר ניתן כבר בעת שנחקר ע"י מפקחי התמ"ת [
ת/6, ש' 11 ואילך], ביום האירוע פנה אליו, טלפונית, "עובד מהשטחים" שהתקשר אליו דרך הפועלים שלו, אותם העסיק בהיתר, ושאל אם הוא צריך עובדים וטען שיש לו היתר. הנאשם, שלא היה אותה עת באתר, ביקש ממנו להמתין עד שהוא יגיע למקום, יבדוק אותו ויתאם עימו. אבל, עוד לפני שהנאשם הספיק להגיע לאתר היתה ביקורת של הפקחים.
אף אם נצא מהנחה, שהאדם שהתקשר לנאשם הוא העובד הזר - לפי דברי הנאשם, ייתכן שהעובד ביקש להרשים אותו ולכן החל לעבוד במקום עוד לפני שהוא הגיע, אולם, הוא עדיין לא החל להעסיקו. עוד, להערכתו, חוואלד חשב שהעובד "שייך" לו, כי העובדים שעובדים בתיקונים הם העובדים שלו [
ת/6, עמוד שני].
על כך שלא סיכם עם העובד הזר על תחילת העסקה, הצהיר הנאשם מפורשות גם בעת שביקש לבטל את הקנס [
ת/12, ס' 4(א), 6]. על כן, לא ניתן לקבל את טענת המאשימה בסיכומיה, כי "הנאשם מודה כי העסיק את העובד ביום ביצוע העבירה." [עמוד שלישי לסיכומי המאשימה, סוף הפסקה השניה]. בעצם, כל "הודאה" שנשמעה מפי הנאשם היא התייחסותו לכך שהעובד שהתקשר אליו אישר באזניו שיש לו היתר. המאשימה מבקשת שנסיק מכך שהנאשם נתן לעובד הוראה לעבוד בשמו באתר, אולם, לפי המתואר בתצהיר של הנאשם, הוא טרם קיבל לעבודה את העובד הזר בו מדובר, שכן, לפני שהספיק להתקשר עימו ביחסי עובד-מעביד, בוצעה הביקורת, נצפה העובד הזר מכין טיח, ללא הוראה של הנאשם. כאשר הנאשם הגיע לאתר הפקחים כבר לא היו והוא ראה שלעובד אין היתר לעבוד בבניין, אלא בחקלאות, וסירב להעסיקו [
ת/12, ס' 4(ג)]. אני ערה לכך, כי האמור בסעיף זה בתצהיר הנאשם מנוגד לאמירה בהודעתו בחקירה, כי "כאשר אני הגעתי למקום הוא כבר לא היה במקום" [
ת/6, ש' 15], אך, אין בכך כדי לאיין את אחידות גרסתו, בשתי ההזדמנויות, בכל הנוגע לכך שעוד לא התחיל להעסיק את העובד הזר ולא היה מעבידו בעת שנצפה באתר.
זאת ועוד, ביום האירוע נחקר גם עובד נוסף, בשם סאלם פורסאן, אשר סיפר לחוקרים, כי הוא עובד בעבודות טיח ברח' נחל דליה בעתלית אצל קבלן בשם מחמוד מכפר קרע והוסיף: "העובד שמצאתם לא עובד איתי" [
נ/1, ש' 4]. בשל כך, כנראה, המאשימה לא מצאה לנכון להעיד את אותו פורסאן, ברם, מעדותו לומדים, כי היה יותר מקבלן טיח אחד ברחוב הרלוונטי בעתלית. משהמאשימה לא הצביעה על קשר ישיר בין העובד הזר לבין הנאשם, דווקא, אין לשלול את האפשרות שהוא התקשר במקום עם קבלן משנה אחר.
על כך שבאתר עבדו מספר קבלנים העיד גם חואלד. אמנם, את עדותו, כי היו מעל עשרה קבלני טיח בכל האתר, סייג בחקירה חוזרת, בכך שבמקום שאליו באו המפקחים ונצפה העובד הזר היו עוד קבלנים "אבל הם לא התעסקו בטיח" [עמ' 19, ש' 25], אך, ההודעה שנגבתה מאותו פורסאן מצביעה על כך, שחואלד לא דייק בדבריו וכן היה, ביום האירוע,
21.9.06, בסמוך לאתר ברח' נחל דליה בעתלית, קבלן טיח אחר - "מחמוד מכפר קרע" [
נ/1, ש' 3; יודגש, כי מקום מגורי הנאשם בחיפה -
ת/3]. בהתחשב במספר השנים שחלפו מיום האירוע ועד העדות במשפט וכן בדבריו של מר חואלד בעדותו לפני, כי הוא אמור לדעת איפה עובד קבלן המשנה בנושא הטיח, אבל, אין לו זכות לשאול את מי הוא מעסיק וכמה פועלים [עמ' 18, ש' 3], התרשמתי, כי לא ניתן לסמוך על דברי עד זה ולקבוע על-פיו ממצאים מחייבים - לא על בסיס דברים שנכתבו מפיו בהודעתו ולא לפי תשובות שמסר בחקירתו בבית-הדין.
על יסוד כל המצטבר לעיל, שוכנעתי, כי לא ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם
העסיק את העובד הזר באתר ביום האירוע, ומשכך - זוכה הנאשם, כאמור בתחילת דבריי.
זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 45 ימים מהיום.
<#4#>