הכרעת דין בתיק ת"פ 1969-05-11 - פסקדין

כ ל ל י

1.         המדינה הגישה בחודש מאי 2011 כתב אישום נגד מקס ברגר ויבגני רודניצקי המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 499 ו - 415 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בהתאמה (להלן: " ברגר" ו - " רודניצקי").     

2.         אליבא דהמאשימה, חברו ברגר ורודניצקי וקשרו קשר לשם קבלת כספים במרמה מאחת, י. ח. (להלן: " המתלוננת"), עולה חדשה שגמרה אומר להשאיר את בנה בישראל, ויהי מה, חרף אי האפשרות, או לפחות הקושי החוקי, לעשות כן.            

על פי הנטען, הנאשמים קיבלו מן המתלוננת, בחודש ספטמבר 2005, סך של כ - 8,000$ ארה"ב, על בסיס הטענה כי רודניצקי הוא בעל תפקיד במשרד הפנים, ויש בכוחו למשוך בחוטים הנכונים לשם השגת אזרחות ישראלית לבנה.   

3.         לאחר הגשת כתב האישום בלעה האדמה את רודניצקי וההליכים נגדו הותלו, בד בבד עם צו מעצר שהוצא נגדו.      

4.         ברגר כפר באשמה, וטרם תחילת שלב ההוכחות בתיק ביקשה המדינה להגיש ראיה בדמות הרשעה קודמת של ברגר, על מנת להוכיח מעשים דומים מצידו, על המשתמע מכך; מבוקשה של המדינה ניתן לה וכתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין נושא ת"פ 3743/06 הוגשו וסומנו ת/5 (להלן: " ההרשעה הקודמת").  

5.         שלב הראיות בתיק כלל את שמיעת המתלוננת מטעם המדינה, ואת ברגר, מטעם ההגנה, ותו לא. לאחר שמיעת השניים ניתן לומר כי אין פערים של ממש בין השניים ביחס להשתלשלות העניינים העובדתית, אלא שתהום פעורה ביניהם באשר לפרשנות הראויה להינתן לקורות אותם.                         

המתלוננת גורסת מצידה, כמאומץ על ידי המדינה בכתב האישום, כי ברגר ורודניצקי הוליכו אותה בכחש ובמרמה להפקיד בידם כספים, תוך ניצול מצוקה ואינסטינקטים אימהיים, ברצותה להותיר את בנה - מי שאין חולק כי לא היה לו מעמד חוקי - בארץ.

מאידך גיסא, ברגר מודה כי ככל הנראה אכן רומתה המתלוננת, אולם הנבל הראשי והיחידי בסיפור אינו אלא רודניצקי, שסיבך גם את ברגר עצמו בפלילים (ראו גם ההרשעה הנזכרת לעיל). לשיטת ברגר, הוא אכן שימש כמתווך, בלבד, בין המתלוננת לבין רודניצקי, והכל בשלב שעוד טרם ידע כי חברו אינו אלא נוכל בן בליעל. ברגר הסביר איפוא, כי פעל בתום לב, ללא כוונה פלילית, מתוך כוונה לסייע למתלוננת. ברגר לא הכחיש כי קיבל דמים עבור מלאכתו, אולם כאמור הוא מייחס קבלת כספים אלה למעין עמלת מתווך, לגיטימית בהחלט.  

6.         עינינו הרואות, איפוא, כי מדובר בגרסא אל מול גרסא. לאחר שצללתי אל עומקן של הגרסאות ופרשנויותיהן הסותרות, ובחנתי את הנסיבות בכלל, באתי לכלל מסקנה כי התביעה הוכיחה את הדרוש הוכחה, ואילו הגנתו של ברגר - הגנת בדים היא, הכל כמבואר וכמפורט להלן.

פעלתנותו של ברגר בארבעה מפגשים אינה עולה בקנה אחד עם מלאכת מתווך גרידא                    

7.         ברגר הבהיר, כאמור, כי מבחינתו היה אך מתווך בין המתלוננת לרודניצקי. ישאל השואל: מה פגם יש במתווך הדבק במשימתו, כזה הנפגש שוב ושוב בין הצדדים ביניהם הוא מתווך? ברם, ברגר עצמו הבהיר בתחילת חקירתו הראשית, כי "אני בסה"כ הייתי הגורם שהפגיש ביניהם... אני בסה"כ ערכתי ביניהם הכרות" . רוצה לומר, כי ברגר, בנסיונו לגמד את חלקו שלו בפרשה, העיד על עצמו כמי שרק ערך היכרות בין רודניצקי לבין המתלוננת, הא ותו לא.  
דא עקא, שברגר נפגש עם המתלוננת לא פחות מארבע פעמים בתוך תקופה קצרה של כחודשיים. בין מתווך שאך ביקש "להפגיש בין שני צדדים" ובין פעילותו העקבית והאינטנסיבית של ברגר, קיים שוני משמעותי, אותו לא הצליח ברגר להסביר.           

נבהיר להלן את הדברים, פגישה אחר פגישה, כאשר כל מפגש מכרסם עוד ועוד במהימנותו של ברגר, עד שהיא מתפוגגת ומגלה הרשעה במיוחס לו, מעבר לכל ספק סביר.

            א.         הפגישה הראשונה: אין חולק כי המתלוננת יזמה ופנתה אל ברגר, טלפונית, לאחר שקיבלה שמו משכן - מכר פלוני, ברנש בשם איגור, אשר מסר לה כי ברגר יכול לשדך לבנה כלה ישראלית. נקבעה פגישה ולגביה מסרה המתלוננת כי ברגר אכן הציע לה שידוך כאמור, תמורת 7,000$, אולם בנה סירב לשתף פעולה במישור רומנטי זה .