בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום.
להלן נימוקיי:
1. כתב האישום שלפניי מייחס לנאשם עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 29.10.08, בסביבות השעה 09:00 בבית מגורים ברח' החי"ל 10 בחולון, איים הנאשם על שכנו, צבי שקורי (להלן: "המתלונן"), בכך שאמר לו, בכוונה להפחידו או להקניטו: "אני עוד אטפל בך היום... אם אלו לא היו הייתי גומר עליך הרגע... עוד היום אני אגמור עליך... אני עוד אטפל בך יא חתיכת זבל אחד, אם אלה לא היו כאן, גזרים עכשיו הייתי עושה ממך... אתה עוד תלמד ממני היום שיעור שבחיים שלך לא למדת אותו... שום דבר לא יישאר לך... אתה רוצה ללכת בכוח! יותר לא יהיה לך חיים".
2. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, טען כי בינו לבין המתלונן קיים סכסוך מקרקעין, שנבע מפלישת המתלונן לשטחו, אך הוא לא איים על המתלונן, כנטען בעובדות כתב האישום, או בכלל, וביקש לנהל הוכחות בתיק.
באותה ישיבה הצהירה ב"כ המאשימה כי בתיק החקירה מצויה קלטת והנאשם מוזמן להעתיקה.
3. אין מחלוקת כי בבסיסו של האירוע עומד סכסוך שכנים ארוך טווח, הסב סביב שביל גישה, בחלקה המשותפת לשניהם - סכסוך שהניב מספר הליכים אזרחיים ופליליים.
לטענת הנאשם, ביום האירוע הביא המתלונן פועלים, אשר ריצפו את שביל הגישה לביתו במרצפות, בניגוד לצו מניעה, שהוצא נגד המתלונן, והאוסר עליו לערוך שינויים בשביל (צו המניעה הוגש על ידי הנאשם וסומן נ/1).
מנגד, טען המתלונן, כי זהו שביל הגישה היחיד לביתו ומותר לו לעבור בו. הצו, עליו נסמך הנאשם, בוטל טרם האירוע, בהחלטה מאוחרת, כך לדברי המתלונן, ולאור מעשיו של הנאשם - אשר חוסם את השביל דרך קבע ופותח את מכסה הביוב שמצוי בו - נאלץ לרצף אותו כדי לאפשר לו ולמשפחתו גישה נוחה לביתם.
נוכח טענת המתלונן ולפיה צו המניעה בוטל הוריתי לנאשם להגיש גם את ההחלטה המאוחרת. עיון בהחלטה זו מלמד כי אמנם צו המניעה הזמני, שניתן במעמד צד אחד, לבקשת הנאשם, ואסר על המתלונן להרוס את הגדר הקיימת על מנת להרחיב את שביל הגישה לביתו, בוטל, ומנגד נאסר עליו "לבנות את הקיר היוצר שביל כניסה נפרד ליחידה העורפית המופיעה בתסריט...".
כך או כך אין בצו המניעה, או בהחלטה לבטלו, התייחסות לריצוף שביל הגישה, במשמע שאין צו האוסר את ריצוף השביל - עבודות אותן ביצע המתלונן, לטענת הנאשם, ביום האירוע.
הרחבתי מעט בעניין הסכסוך שברקע האירוע, הנטען בכתב האישום, לאור טענות הנאשם, אך למעשה יריעת המחלוקת בין הצדדים, לגבי האירוע המתואר בכתב האישום, הינה מצומצמת, אם כי מהותית.
הן המתלונן והן הנאשם מסכימים לרוב העובדות והנסיבתיות שהובילו לדין ודברים שהתפתח ביניהם במועד האירוע.
המחלוקת ביניהם סבה על לב האירוע, קרי: סביב אופי הדברים שנאמרו, על ידי הנאשם למתלונן, במהלך הדין ודברים שהתפתח ביניהם במהלך האירוע.
בעוד שהמתלונן גורס כי הנאשם איים עליו ועל רכושו, באמרו את המיוחס לו בכתב האישום, הנאשם כופר בכך וטוען כי חליפת הדברים ביניהם הכילה אך ורק דברים ענייניים, הנוגעים להסגת הגבול של המתלונן, לטענתו, ולא הכילה את האיומים, המפורטים בכתב האישום.
4. להוכחת עובדות כתב האישום, העידה המאשימה את החוקר, אשר גבה את הודעת הנאשם, ואת המתלונן, באמצעותו הגישה קלטת, שלטענת המתלונן מהווה הקלטה של האיומים, שהטיח בו הנאשם ביום האירוע, ושהוקלטו על ידו וכן תמלול ערוך של הקלטה זו, בה נשמע, לכאורה, הנאשם כשהוא מקלל ומאיים על המתלונן, כנטען בעובדות כתב האישום.
הנאשם, אשר בחר לייצג עצמו, חרף העובדה שהוצע לו להיעזר בסנגור, שאף מונה לו על ידי בית המשפט, לא טרח להעתיק את הקלטת, למרות הצהרת התובעת על קיומה, כאמור לעיל, ואף לא התנגד להגשתה, ולא העלה כל טענות כנגד קבילותה - עובר להגשתה לתיק בית המשפט.
רק לקראת סוף חקירתו הנגדית של המתלונן, ע"י הנאשם, לאחר שהקלטת הוגשה והתקבלה, ללא התנגדות, ולאחר שהמתלונן העיד על נסיבות הקלטתה ותמלולה, העלה הנאשם, לראשונה, טענה, העשויה לפגוע בקבילות הקלטת, כשהטיח בפני המתלונן שמדובר בקלטת שנערכה על ידו - טענה שלא זכתה להתייחסות עניינית של המתלונן.