פ
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
8232-04
20/04/2005
|
בפני השופט:
רחל ברקאי
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד תהילה גלנטה
|
הנתבע:
ניאזוב מיכאל
עו"ד סוזי שלו
|
| הכרעת דין |
בנסיבות הענין החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. להלן נימוקי:
- כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335 (א) (2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.
- העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום מלמדות כי ביום 27.9.04, בסמוך לשעה 23:00, בבניין 17 ברחוב יצחק שיפר באר-שבע, שהה הנאשם יחד עם חבריו בחצר בניין הבית האמור. הגב' ויויאן בוחבוט (להלן: "המתלוננת") צעדה בשביל המוביל לבית האמור ואז הבחינה בנער, שזהותו אינה ידועה כמי שמטיל את מימיו בשביל המעבר שבין הבתים. המתלוננת ביקשה מאותו נער שיפסיק את מעשיו אך זה קילל את המתלוננת והחל לכוון את השתן לעברה. במקום ובזמן הנ"ל נטען בכתב האישום, כי הנאשם יחד עם שלושה קטינים נוספים שזהותם ידועה למאשימה, ועוד כארבעה נוספים, שזהותם אינה ידועה, ישבו בכניסה לבניין ושתו משקאות חריפים. המתלוננת נמלטה לכיוון דירת מגוריה בבניין 17 וקראה לבעלה פרוספר ביטון (להלן: "המתלונן") שיפתח לה את הדלת. המתלונן יצא מדירתו, התקרב למתלוננת וכשהגיע למדרגות הבניין חברו יחד הנאשם ושלושת הקטינים ועוד כארבעה נערים נוספים שזהותם אינה ידועה והחלו לתקוף את המתלונן ולחבול בו. המתלונן נפל ארצה וגם לאחר שנפל המשיכו לתקוף אותו בכך שהיכו אותו באגרופיהם ובעטו בו בראשו ובכל חלקי גופו עד שגרמו לו לשברים בשתי צלעות. לאחר המעשים הנ"ל נמלט הנאשם והאחרים מהמקום בעוד המתלונן נותר חבול ומדמם על הארץ. המתלונן הובהל לבית חולים סורוקה, שם אובחן כסובל מסימני חבלה, שיפשופים ונפיחות בראשו בצד שמאל, שריטות ומכות בפנים, בצוואר ובגפיים וכן כסובל משברים בשתי הצלעות.
- אין מחלוקת כי מייד לאחר שהגיעו שוטרים למקום האירוע, עוכב הנאשם יחד עם שני נערים נוספים, אשר היו במקום. השוטרים הובילו את שלושת הנערים למקום האירוע והמתלוננת הצביעה על השלושה כמי שתקפו את המתלונן ובתגובה אף התנפלה על הבחור שלבש גופייה לבנה, אך השוטר עצר מבעדה.
- המחלוקת העיקרית אשר התעוררה בתיק זה נגעה לשאלת הזיהוי. המתלוננת שהינה עדת המפתח בתיק זה גרסה כי הנאשם יחד עם נערים נוספים, ביניהם שלושת הקטינים אדוארד שמידט (להלן: "אדי"), ניקולאי זלוטניקוב (להלן: "ניקולאי") ואפרים גלינברג (להלן: "אפרים"), הם אלה אשר תקפו את בעלה, המתלונן וגרמו לו לחבלות האמורות. מאידך, טען הנאשם כי לא נטל חלק באירוע האלים הנדון וכי רק נמצא במקום וצפה באירוע מקרוב אך לא נטל כל חלק פעיל באירוע האלים שבוצע במתלונן. מחלוקת נוספת אשר נתגלה בתיק זה נוגעת לסוגייה המשנית והיא האם יש לראות בחבלות שנגרמו למתלונן כחבלות חמורות העונות על סעיף העבירה בחוק העונשין המיוחס לנאשם.
-
דיון:
הראיה העיקרית עליה מבקשת התביעה לבסס את אחריותו הפלילית של הנאשם הינה עדותה של המתלוננת הגב' ויויאן בוחבוט. התביעה ביקשה לראות בעדותה של המתלוננת, אשר היתה עדה למקרה האלימות האכזרי בבעלה כמי שזיהתה באופן ודאי את מי שתקף את בעלה. התביעה ציינה כי בעדותה של המתלוננת ניכרים סימני האמת ואין להטיל בדבריה כל דופי.
- מכאן יש לבחון את עדותה של המתלוננת מקרוב. המתלוננת מסרה שתי אמרות בתחנת המשטרה. באמרתה הראשונה (נ/4), אשר נגבתה כחצי שעה לאחר האירוע בבית חולים סורוקה, מספרת המתלוננת כי כאשר צעדה לכוון ביתה, בדרך המובילה ממגרש החניה לכיוון ביתה, הבחינה בנער שלבש גופיה לבנה כשהוא מטיל את מימיו בסמוך לשביל בו צעדה. בהמשך מתארת המתלוננת את חילופי הדברים בינה לבינו ומספרת כיצד הגיעו תשעה נערים לכניסה ליד המדרגות והחלו לתקוף את בעלה. מדגישה המתלוננת ואומרת
"... והחלו לתת לו בעיטות בכל הגוף ובפנים והחלו לברוח ואז
הבחור עם הגופיה הלבנה חזר חזרה לקחת את הבקבוק וודקה שהיה על הספסל, עלה שוב במדרגות ונתן עוד בעיטה לבעלי בראש וברח עם כולם..."
משתמע מדברים אלו, אותם מסרה המתלוננת, כי הבחור אותו פגשה בשביל הכניסה לבית כשהוא מטיל את מימיו הוא אותו בחור שלבש גופיה לבנה ואשר בעט בראשו של בעלה בסוף האירוע. ואכן ממשיכה העדה מבהירה ואומרת כי:
"... ואז השוטרים באו אל הכניסה לבלוק עם שלושה נערים שאותם אני זהיתי בוודאות כנערים אשר תקפו את בעלי, ואף היה שם גם את הנער עם הגופיה הלבנה שהשתין ולאחר מכן נתן בעיטה בסוף לבעלי...".
- למחרת יום האירוע, נחקרה המתלוננת בשנית, ושוטר אשר הגיע אל ביתה כדי לגבות ממנה הודעה משלימה (נ/3), הציג בפניה תמונות של ארבעה נערים, ולא אלבום תמונות. המתלוננת מציינת בפני השוטר כי היא מזהה את המצלומים בתמונות כנערים אשר תקפו את בעלה ואף מציינת כי:
"הבחור עם החולצה השחורה שהשם שלו רשום על התמונה כמיכאל (הנאשם - הערה שלי ר.ב.) נתן לבעלי מכות בעיטות לפנים ולגוף. אחרי שכולם התפזרו הוא חזר ובעט בבעט בבעלי עוד פעם".
בדברים אלו, רוצה לומר המתלוננת כי הנאשם המצולם בתמונת המשטרה (ת/5), כשהוא לובש חולצה שחורה, הוא אותו הנער אשר לבש גופיה לבנה בזמן האירוע ואשר היכה את בעלה בסוף האירוע. ואם נסיק דברים מאימרתה הראשונה הרי שמדובר באותו נער אשר הטיל את מימיו בשביל ואשר עמו התעמתה בתחילת האירוע. אלא, שבהמשך אמרתה (עמוד 2 שורה 13) מציינת המתלוננת כי:
"הבחור שהשתין במעבר לא בין הנערים שהראית לי את התמונה שלהם".
גרסה זו, אותה מסרה המתלוננת באמרתה השניה (נ/3), על פיה הנער שעמו נפגשה בתחילת האירוע במעבר הכניסה לבית כמי שהטיל את מימיו שם, אינו נמצא בין תמונות התוקפים, אינה מתיישבת ואף סותרת את הודעתה הראשונה, שם ציינה בוודאות כי היא זיהתה את הנער עם הגופיה הלבנה שהשתין ולאחר מכן נתן בעיטה לבעלה, כאחד מן הנערים שבאו בפניה על ידי השוטר.
- במהלך עדותה בפני, עמדה המתלוננת על דעתה כי הנאשם הוא הנער אשר לבש גופיה לבנה בזמן הארוע, הוא זה אשר עמו התעמתה בתחילת האירוע ואשר תקף את בעלה ובעט בו בסוף האירוע.
כאשר עומתה העדה בחקירה נגדית עם הסתירה והשוני בגרסאותיה, לגבי זיהויו של הנער שהטיל את מימיו ולאחר מכן בעט במתלונן בסוף האירוע וברח, כל שהיה למתלוננת לומר הוא:
"זה טעות ואין לי מה לתקן".
כאשר חזרה והתעקשה הסניגורית וביקשה מהעדה להסביר את הסתירה האמורה, בין גירסתה באימרתה השניה לבין גירסתה באימרתה הראשונה התואמת את גירסתה בבית משפט, השיבה המתלוננת כי החוקר אשר גבה את אימרתה השניה לא שמע אותה טוב ולא הבין אותה וכנראה מיהר. דברים אלו אינם מתיישבים עם עדותו של השוטר אשר גבה את האימרה (החוקר שלום יפרח), אשר מציין בעדותו כי הוא גבה את אמרתה של המתלוננת בביתה בנוחות רבה ומבלי שמיהר לשום מקום.