כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, מייחס לנאשם עבירות הסגת גבול ואיומים, לפי סעיפים 447(א)(1) וסעיף 192 לחוק העונשין, בהתאמה.
לפי עובדותיו, ביום 22.3.2002, בשעה 12:30 בקירוב, הסיג הנאשם את גבול דירת הורי אשתו, רחל סלוד (להלן-"המתלוננת"), ברחוב זונפלד 18, בבני ברק, בכך שדפק שעה ארוכה על הדלת ודרש שיפתחו לו, וזאת חרף סירובם של בני הבית, על רקע רצונו לקחת את ילדיהם המשותפים. תוך כדי כך, איים באלה המילים: "
אם לא תפתחו את הדלת,
אכה עד זוב דם". בבוקרו של אותו יום, איים הנאשם על המתלוננת בכך, שהתקשר אליה ואמר לה שאם לא יראה את הילדים, גם היא לא תראה אותם, וכן הוסיף, כי אם לא תחזור אליו זה יעלה לה ביוקר.
כשבועיים עובר לאירוע לעיל, על פי הנטען, איים הנאשם על המתלוננת בביתם, ברחוב סוקולוב 40 בבני ברק, באומרו לה
"או שאני אמות או שאת תמותי, אחד משנינו, אבוא למקום עבודתך ואעשה לך בושות".
תגובת הנאשם לכתב האישום הייתה בבחינת כפירה גורפת בעובדות. לגבי האירוע הראשון מבחינת הסדר הכרונולוגי, אישר עצם הגעתו למקום, אך שלל כי הקים מהומה. לגרסתו, המתין על המדרגות וכלל לא התקרב לעבר הדלת, ומובן שלא דפק עליה ולא הלם בה.
במרכז פרשת התביעה הוצבה עדות המתלוננת, אשר גוללה בפני בית המשפט את עובדות ההתרחשות, נשוא כתב האישום, בצורה מפורטת ומהימנה. כרקע לדברים, מסרה כי המקרה התחולל יום לאחר עזיבתה את ביתם המשותף. ביום האירוע, בשעה 6:00 בבוקר, התקשר אליה הנאשם, עת שהתה באותו זמן בבית הוריה, ודרש לראות עוד באותו יום את ילדיו, ואף הוסיף ואיים כי באם לא תיעתר למבוקשו ולא תחזור לביתו, תשלם על כך ביוקר (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 4). בשעות הצהריים, סיפרה, התדפק על דלת בית הוריה אדם חילוני, אותו לא הכירה, ולכן מאנה לפתוח לו את הדלת, מחשש פן מדובר בנושה לחובותיו של בעלה. אלא שמיד בעקבותיו הופיע הוא עצמו, ניגש לדלת והחריש את המקום בדפיקות עזות על הדלת: "
הוא התחיל לדפוק ממש באלימות, והוא צעק את השמות של הילדים שלי..." (שורות 9-10). לעניין עוצמת הדפיקות, הדגישה, שאלה הגיעו לרמה כזו שעוררה תחושה שהדלת עומדת להישבר, כדבריה: "
מדובר בדלת רגילה,
אנחנו היינו צריכים להחזיק את הדלת כדי שלא תתפרץ מכוח המכות שלו" (שורות 10-11). בעודו הולם בכוח בדלת אף הוסיף וצעק, בזו הלשון: "
אם תיפתח פה הדלת אז אני אכה כאן ללא רחם" (שורות 12-13). איום זה, הבהירה בהמשך עדותה וביתר זהירות, הושמע באזני אחיה, אשר סיפר לה את ששמע. לגרסתה, היו עדים נוספים למעשי הנאשם- אחיה, שהחזיק בדלת פן תיפרץ, ושכנתה, אשר לשמע האיומים והחבטות, הזעיקה את המשטרה.
המתלוננת אף סיפרה כי במהלך התקופה, אשר קדמה למעשה עזיבתה את הבית, נהג הנאשם כלפיה באלימות מילולית חמורה. לשם הדגמת טענתה, שיחזרה כי ביום בו לא היה למשפחתה אוכל לשבת, אמר לה הנאשם "
או שאני אמות או שאת תמותי, כאן יהיה הסוף לאחד מאיתנו" (שורה 16), ובמקרה אחר, איים עליה "
שהוא יבוא לעבודה ויעשה לי בושות... שגט אני לא אקבל לעולם ושלום לא יהיה בינינו, והוא ידאג שאני אקוץ בחיי ולא אעלה חיוך עליהם" (שורות 17-18).
הרקע לתקופה זו תואר על ידה כמאופיין בהשתעבדות הנאשם להימורים, בגינם הסתבך בחובות כספיים כבדים, שהפכו לנטל כלכלי שלא היה ביכולתו לעמוד בו. עובדה זו, יש לומר לא הוכחשה על ידי הנאשם עצמו. לדבריה, פעם אחר פעם נחלצה לעזרתו כדי לסייע לו לכסות את חובותיו עד שלא יכלה עוד, שכן התברר כי היה זה בור ללא תחתית. לדבריה, הנאשם ניצל לרעה את ויתוריה וכניעתה לגחמותיו, בהיותו מודע לעובדה שחרף התנהגותו הפסולה, תמנע מליזום גירושין, שכן במגזרם, היותם נמנים על הציבור החרדי, המדובר באקט המותיר באשה כתם ואות קלון בל יכופר.
כיום, בני הזוג גרושים, והוסדר ביניהם הסדר ראיית הילדים, אשר נמצאים בחזקת המתלוננת. לדבריה, מצב הדברים בינה ובין הנאשם סביר.
בחקירתה הנגדית בידי הנאשם הסבירה המתלוננת את הסיבה לחששותיה מאיומיו כי לא תראה יותר את ילדיה: "
בגלל שהוא היה נעדר בשעות רבות מאוד ואף פעם לא היה לי מעקב איפה הוא מסתובב, ולא יכולתי לחשוב מה הוא יעשה, לאן הוא ייקח ולאן הוא יביא אותם וכמה זמן" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-17). על אף ניסיונותיו לערער את בטחונה בגרסתה, דבקה העדה בדבריה, שבה וחזרה עליהם בעקביות וללא סתירה, והעניקה בכך מהימנות ומשנה תוקף לנאמר. כשנשאלה מדוע, למרות איומיו, נעתרה להסדר הראייה של ילדיהם המשותפים, נימקה את דבריה היטב בכך, שהסבירה כי התערבות פקידת הסעד הרגיעה את חששותיה, "
ברגע שהיה לי גב וידעתי שאם הוא לא יתנהג טוב יהיו סנקציות, אז הסכמתי".
ראוי לציין, כי גרסת המתלוננת, כפי שהושמעה בבית המשפט, זהה במהותה לגרסה שמסרה בהודעתה במשטרה. ניכר בדבריה קו אחיד, בהיר, ענייני והגיוני. רק אדם המשחזר דברים מזיכרונו, דברים שטבעו בו חותמם ונצרבו היטב בתודעתו בהותירם בנפשו צלקת, יוכל לדבוק כמותה בסיפורו, באיומים שהוטחו נגדו ובחששות הלב אשר עלו בו. דברי המתלוננת נבעו מתחושות אמיתיות, מריגשות כאב ומפחד אמיתי, אותם הצליחה להעביר לבית המשפט, פעם אחר פעם, בצורה אמינה והחלטית, והיא הותירה את שומעיה משוכנעים כי מדובר בדברים שנאמרים בכנות ואינם בדויים מראשה. ניתן אף לראות שתיאוריה את מעשי הנאשם הינם סבירים ביותר, ואין בהם מידת הפרזה או הגזמה, חרף המתח הרב בין השניים, והליך הגירושין הטעון אותו עברו, אשר ללא ספק הותיר בה את חותמו. הרגשתי היא כי אין כאן ניסיון להתנכל אל הנאשם או להרע לו, אלא אך רצון להוציא את האמת אל האור, לפרטיה.
תימוכין לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט בגרסת אחיה, עד תביעה 3. בעדותו, שב ותיאר את אותו יום שישי, בבית הוריו, בבוקרו זכתה המתלוננת לשיחת טלפון מאיימת מן הנאשם, ואשר המשכו תואר בסעיף 1 לכתב האישום. לדבריו, הגיע הנאשם, מלווה באדם חילוני, אל בית הוריו, ומשנתקל בסירובם לפתוח את הדלת, הלם בה בחוזקה וצעק את שמות ילדיו, "
הוא דפק ממש חזק, השכנה ממול פתחה את הדלת, ואז הוא הפסיק שנייה לדפוק ואמר שאם יפתחו את הדלת הוא יכה פה עד זוב דם ללא רחם" (עמ' 9 לפרוטוקול, 11-13). התנהגותו האלימה של הנאשם נמשכה, לדבריו, כרבע שעה עד עשרים דקות.
גרסת העד מגבה ומבססת את גרסת המתלוננת בעניינים המהותיים, נשואי כתב האישום: שיחת הטלפון שביצע אל המתלוננת בבוקר האירוע, דפיקותיו החזקות והבלתי פוסקות בדלת בית הוריהם, צעקותיו ואיומיו, ואפילו סיום הפרשה בהזמנת השכנה את המשטרה, נוכח הדברים ששמעה וראתה.
לעניין זה, אותה שכנה לא העידה בפני בית המשפט, חרף העובדה שנתבקשה לעשות כן בידי עד תביעה 1, חוקר במשטרה, שהעיד כי אותה שכנה, אשר שמעה את מעשי הנאשם והזמינה את המשטרה, נתבקשה על ידו להעיד, אך סירבה. אפילו מעובדה זו, שהשכנה היא שהתקשרה למשטרה (כגרסת כל עדי התביעה), ניתן ללמוד על עוצמת חבטותיו וצעקותיו של הנאשם, אשר הביאו אישה, שכלל אינה מעורבת בסכסוך הזוגי, להיחלץ לעזרת המתלוננת בקוראה למשטרה, ובכך להסיק על חומרת הדברים.
לעניין עדותו, התרשם בית המשפט כי גרסת אחיה של המתלוננת אמינה והגיונית, ועל כן משווה לה משקל ראייתי המוסיף כובדו לזה שיוחס לעדות המתלוננת, ובכך משלים ומחזק את פרשת התביעה.
ניתן אף להוסיף, לחיזוק פרשת התביעה, את העובדה כי הנאשם לא טרח להביא כל עדים אשר יש ביכולתם לבסס את גרסתו ולשפוך אור חדש על הדברים. לגרסת שני הצדדים, נכח באירוע מכרו של הנאשם (אותו זיהתה האישה כאדם חילוני שלא הכירה). כלומר, לו היו דברי טעם ואמת בפי הנאשם, סביר להניח כי היה מתעקש עם מכרו להגיע ולהעיד לזכותו בבית המשפט. מעשה שלא נעשה. כבר עתה ניתן לומר, כי להימנעות זו של הנאשם מהבאת עד שיכול היה לשפוך אור על האירוע, משקל ראייתי המחזק את גרסת התביעה.
כעת, אבקש לבחון את גרסת הנאשם. האם יש בה כדי להטיל ספק סביר בגרסת התביעה, כפי שפורטה עד כה?
את עדותו בבית המשפט פתח הנאשם בניסיון להמעיט מחשיבות תלונת המתלוננת, בהיותה אחת מיני רבות שטופלו ונסגרו. אמנם, שימוש במשטרה ככלי להרע לצד השני בסכסוך זוגי הינו פסול ובלתי ראוי. ברם, אפילו לו יש אמת בדברים אלו, אין בהם כדי להפחית מחומרת מעשיו, נשוא העבירות בענייננו.
בגרסת הנאשם מצאתי אותות אמת רבים לתיאור המקרה, דווקא כפי שנשמע מפי המתלוננת. הוא הודה כי ניגש לדירת הורי זוגתו כדי לראות את ילדיו, הודה כי דפק בדלת ואיש לא פתח, הודה כי הביא עימו חבר, בתקווה שאולי בפניו כן תיפתח הדלת, הודה כי קרא בשמם של ילדיו ואף כי "דפק יותר מן הממוצע" בדלת הדירה. בכל אלו, יש כדי להוסיף ולחזק את האמור בגרסת התביעה.
מתמיה בעיני מעשה הבאת החבר עימו. האם חשב כי יוכל "לסדר" את המתלוננת, אשר במידה והייתה פותחת בפני אותו "חילוני" את הדלת, היה הוא, הנאשם, מתפרץ פנימה ומשיג את מבוקשו? זה אינו מעשה של אדם תמים, שאין במעשיו כל רצון להרע או לפגוע. הנאשם לא כיבד את פרטיותה של המתלוננת וזמם "תוכנית" כניסה אל הדירה, תוך אי כיבוד רצונה, שהרי משדפק הוא ראשון בדלת, סירבה לפתוח אותה בפניו.