החלטה 5094/14

1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה ברע"א 7021/12 מיום 6.7.2014 (השופטים א' רובינשטיין; ס' ג'ובראן; וא' חיות), אשר במסגרתו נתקבלה באופן חלקי בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. עתה משיגים בפניי המבקשים על חלק בקשתם שבגינו לא ניתנה רשות ערעור. לטענתם יש מקום להורות על קיום דיון נוסף, מאחר שבקביעת בית המשפט בעניין זה גלומה הלכה חדשה המנוגדת, כך טענו, להלכה הפסוקה. הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תגובה מן המשיבים.

2. ההליכים מושא בקשה זו מתנהלים זה כעשרים שנים בפני הערכאות השונות. עניינם במקרקעין בשטח של כ-45 דונמים, הרשומים בלשכת המקרקעין רמאללה כספר 1, דף 9, ומצויים כיום בלב היישוב גבעת זאב שביהודה ושומרון.

           אזור יהודה ושומרון נכבש על-ידי ממלכת ירדן בשנת 1948, ומאז ועד לשנת 1967 היה בשליטתהּ. בשנת 1950 אזור זה סופח לירדן ופקודת המסחר עם האויב, 1939 הוחלה – מכוח מנשר מס' 55 שפרסמה ירדן – על הרכוש באזור זה (כמו גם בירושלים המזרחית). ניהולם של המקרקעין באזור הופקד בידיו של אפוטרופוס (ממונה) ירדני על נכסי אויב (ראו: בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל, פסקות 9 ו-17 וההפניות שם (6.2.2011) (להלן: עניין ולירו)). בשנת 1967, עם תפיסת האזור על-ידי צה"ל, פורסם צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967, שהסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי ליטול חזקה, בין היתר, ברכוש שהיה שייך למדינת אויב, שהוקנה לה או שהיה רשום על שמה. על התוצאה המתקבלת מכך עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ ולירו, פסקות 53-52:

"מקרקעין באזור יהודה ושומרון, המוגדרים 'נכסי אויב', אשר הוקנו לממונה הירדני על נכסי האויב מכח פקודת המסחר עם האויב, יצרו ניתוק הזיקה הקניינית של הבעלים המקורי לנכס המוקנה, והבעלות בהם הוקנתה לממונה... כוחות צה"ל מחזיקים באזור [זה] על פי דיני התפיסה הלוחמתית מאז שנת 1967. מכח דיני אלה, הפך הממונה הישראלי לאחראי על הרכוש הממשלתי של ממלכת ירדן באזור, ובכלל זה ל'נכסי אויב' שהוקנו לממונה הירדני."

3. ההליכים מושא הבקשה שלפניי סבו, כולם, על דינם של המקרקעין הרלוונטיים. המבקשים טענו, בקליפת אגוז, כי מקרקעין אלה שייכים להם מכוח ירושת סבם, יצחק גברילוביץ' ז"ל. השתלשלות ההליכים תוארה באריכות בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי (ראו פסקות ה-ח) ועל כן אתארה בקיצור. בשנת 1996 הגישו המבקשים תביעה לסילוק ידה של המועצה המקומית גבעת זאב מהמקרקעין (ת"א (שלום י-ם) 17976/96). בקבלו את התביעה, קבע בית המשפט כי לא הוצג צו הקניה של המקרקעין לממונה על הרכוש הממשלתי ומשכך כי לא ניתן לומר כי הם הוקנו לו. לערעורה של המועצה המקומית (ע"א (מחוזי י-ם) 5118/04) הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, שביקש לצרף ראיות חדשות: "תעודת עובד ציבור שניתנה על-ידי מתאם רישום המקרקעין מת"ק רמאללה ממשרד קמ"ט רישום מקרקעין איו"ש, [ש]לה צורף לוח זכויות לא סופי של המקרקעין, וכן היטל של מפה על גבי צילום אויר של השטח [ש]בו מצויים המקרקעין" המצביעות לטענתו על כך שהמקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי. מתעודת עובד הציבור עלה כי המקרקעין כוללים ארבע חלקות, שמספריהן 18, 27, 44 ו-47; ושמתוכן נרשמה חלקה מספר 18 על שם הממונה הירדני על נכסי האויב. בית המשפט המחוזי הורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום לשמיעת ראיות ולבחינה מחודשת של הממצאים ושל המסקנות.

           על-אף הראיות החדשות, בית משפט השלום לא שינה מעמדתו וקבע כי אין בהן כדי להוכיח קיומו של צו הקניה; ושאמנם מלוח הזכויות הלא סופי עלה כי חלקות 18 ו-42 נרשמו על שם הממונה על נכסי אויב, אולם אין לכך כל משמעות בהעדר צו הקניה. ערעורן של המדינה ושל המועצה המקומית על פסק הדין (ע"א (מחוזי י-ם) 11-06-21835, 11-06-23308) נתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם לא ניתן לראות במקרקעין כרכוש שהוקנה לממונה, אולם שכפי שנקבע בעניין ולירו, יש לראות גם ברכוש אויב שנוהל על-ידי הממונה הירדני כרכוש ממשלתי ירדני שהועבר לחזקת המפקד הצבאי ולניהולו. בחינת הראיות מלמדת, כך נקבע, כי המקרקעין נוהלו על-ידי הממונה הירדני. בית המשפט קבע שדי ברישום בלוח הזכויות הלא סופי לגבי חלקה 18 כדי להעביר את הנטל לסתור אל שכמי המבקשים – ובנטל זה הם לא עמדו.

4. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה הועברה להרכב. בית המשפט קבע כי הרישום בלוח הזכויות הלא סופי אכן מלמד על ניהול המקרקעין על-ידי הממונה הירדני. נקבע כי "מטבע הדברים, קשת המקרים [ש]בהם ייקבע קיומו של ניהול מקרקעין אינה ניתנת לתחימה מראש באופן קטגורי והדבר... תלוי נסיבות." באופן עקרוני, הכיר בית המשפט בכך ש"רישומו של הממונה הירדני בלוח זכויות שאינו סופי עשוי להעיד וללמד על ניהול." מסקנה זו נשענה על ארבעה יסודות: ראשית, בשים לב לכך שרשימת המקרקעין שבהם הכירה הפסיקה בניהול איננה רשימה סגורה; שנית, מסקנה זו מתיישבת עם תכלית השמירה וההגנה על נכסים, בשים לב לכך שתביעה לרישום בעלות היא פעולה המיועדת לשמור על מקרקעין; שלישית, בשים לב לחזקת התקינות שממנה נהנה הממונה הירדני ושמכוחה מועבר הנטל אל המבקשים לסתור אותה – נטל שבו, כאמור, הם לא עמדו; ולבסוף, ההלכה שנקבעה בעניין ולירו, כי במקרה של ספק – חזקה (אלא אם יוכח אחרת) שמדובר ברכוש ממשלתי. במקרה הקונקרטי נקבע כי אין בטענות המבקשים בעניין הרישום כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

           בית המשפט קבע כי יש בכל זאת מקום להתערב, לנוכח מסקנת בית המשפט המחוזי כי די ברישומו של הממונה בלוח הזכויות כבעליה של חלקה 18 כדי להצביע על כך שהממונה ניהל את כלל המקרקעין (קרי, את כל ארבע החלקות). הוחלט, עם זאת, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי בשים לב לקיומן של טענות של המשיבים שנותרו ללא התייחסות.