החלטה 3303/14

החלטה

1.        האם יש להיענות לבקשה של אדם שהורשע ברצח לבצע בדיקה נוספת בדגימות שנלקחו מקורבנו והוא סבור כי היא עשויה לסייע לו לצורך הגשת בקשה למשפט חוזר? השאלה, שכבר נדונה בפני בית משפט זה בעבר, חזרה והתעוררה בבקשה שבפני בשים לב למכלול נסיבותיה – העדרה של התייחסות במשפט עצמו לכך שהבדיקה עשויה להיות חשובה; העובדה שהתביעה לא ערכה את הבדיקה, למרות שנלקחו דגימות לצורך ביצועה; תכליתה של הבקשה למשפט חוזר (המרת ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה, להבדיל מטענה לזיכוי מוחלט); וכן האפשרות שהדגימות לא יישמרו בעתיד. המענה לשאלה זו חייב לחזור ולהידרש לאמות המידה להכרעה בבקשה שעניינה זכות העיון בחומרי חקירה של אדם שהורשע, ובתוך כך הזכות לעריכת בדיקות נוספות מטעמו לצורך הגשת בקשה לקיומו של משפט חוזר. 

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 15.7.2008 (תפ"ח 1069/07, סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטות צ' צפת ו-ד' אבניאלי) ברצח אשתו, אורית זלצמן בר-יוסף ז"ל (להלן: המנוחה), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונדון למאסר עולם. ערעורו על הכרעת הדין נדחה על ידי בית משפט זה ביום 21.09.2011 (ע"פ 7355/08, השופט א' א' לוי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס והשופט ח' מלצר) (להלן: פסק הדין בערעור).

3.        על פי עובדות כתב האישום שבו הורשע המבקש, בליל ה-14.6.2007 החלו המבקש והמנוחה, ששררו ביניהם יחסים מתוחים זו תקופה ממושכת, להתווכח אודות נושאים שונים ובעיקרם ביחס לטיפול בבנם התינוק. במהלך אותו הלילה ניגשה המנוחה לטפל בתינוק, לאחר שעשתה כן כבר מספר פעמים קודם לכן, והתלוננה בפני המבקש על שאינה יכולה לישון. בהמשך לכך, על-פי האמור בכתב האישום, נטל המבקש סדין ובאמצעותו סתם את פיה של המנוחה בידו האחת, ואחז בגרונה בידו האחרת עד שנחנקה למוות. לאחר מכן הוא העביר את גופתה למכולה שעמדה בסמוך לבית המשפחה, לקח עמו את ילדיהם ועזב את הבית. בשלב זה, הוא פנה לחבר שהינו קצין משטרה וחשף בפניו את שאירע.

4.        גופתה של המנוחה נמצאה עירומה במכולה הסמוכה לביתם של בני הזוג, ועליה דימומים ושפשופים במקומות שונים – בפניה, בצווארה ובגפייה העליונות. כמו כן נמצאו אצלה נפיחות ושטף דם פנימי בעין ימין. על גרונו ועל לחי ימין של המבקש נמצאו שתי שריטות.

5.        בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות מיום 24.6.2007, שנערך על-ידי ד"ר קונסטנטין זייצב, נכתב כי נמצאו דימומים בלחמיות העין, דימומים בשרירי הצוואר ודימומים בריאה הימנית של המנוחה. על סמך ממצאים אלו ד"ר זייצב חיווה דעתו כי מותה של המנוחה "נגרם מתשניק (חנק) מכני, בעקבות לחץ על הפנים והצוואר באמצעות קרוב לוודאי, כפות ידיים". ד"ר זייצב ציין גם שהדימומים התת-עוריים בעפעפיים נגרמו מחבלות קהות, קרוב לוודאי ישירות, בסמוך למוות, וכן כי הדימומים התת-עוריים בגפיים העליונות נגרמו גם כן בסמוך למוות. יש להוסיף עוד כי בדו"ח צוין מפורשות כי נלקחו מן המנוחה דגימות לבדיקה ביולוגית, טוקסיקולוגית והיסטולוגית. בפועל, לא כל הבדיקות האמורות נעשו, ומכל מקום, הבדיקה ההיסטולוגית – בדיקה שבוחנת את מאפייני הרקמות ושעליה נסב ההליך הנוכחי – לא נערכה, מבלי שהטעם לכך הובהר.

6.        ביום 5.7.2007 לאחר בחינת השחזור שערך המבקש, ד"ר זייצב חיווה דעתו כי סביר להניח שהמוות נגרם באחת משתי דרכים – בשל איבוד הכרה בגין "לחץ קצר מאד על הצוואר" (שהוביל לגירוי של מערכת העצבים הסימפתטית המביאה מצידה להפרעה קטלנית בקצב הלב); או לחילופין בשל "לחץ על הצוואר שנמשך מספר עשרות שניות ו/או דקות בודדות... גם אחרי שהקורבן איבד את הכרתו".

7.        טענתו המרכזית של המבקש בפני בית המשפט המחוזי ובערעור בפני בית משפט זה הייתה כי מדובר בתאונה טרגית, שנגרמה כתוצאה מרגע אחד של איבוד עשתונות שבו ניסה לגרום למנוחה לחדול מלצעוק עליו במהלך הוויכוח שפרץ ביניהם בנוגע לטיפול בבנם התינוק. טענה זו יכולה לכאורה להתיישב עם אחת מן החלופות שעליהן הצביע ד"ר זייצב. אולם, בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המבקש בשים לב לראיות אובייקטיביות נוספות (כפי שיפורט להלן), כמו גם לעדותו של המבקש (שהתקבלה כמהימנה אך בחלקה). בית המשפט המחוזי קבע כי בהיעדר הסבר כלשהו מטעם המבקש, נראה כי החבלות שנמצאו על פניה וידיה של המנוחה נגרמו כתוצאה ממאבק בינה לבין המבקש. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המבקש שלפיה חנק את המנוחה לזמן קצר בלבד וקבע כי לאור החבלות שנמצאו על המנוחה, כמו גם השריטות שנמצאו על המבקש (שלגביהן נקבע שהן אירעו בשעה שהמנוחה ניסתה להיאבק בו), ניתן לקבוע כי "המאבק בין בני הזוג נמשך פרק זמן ממושך יותר" (פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בעמ' 30).

8.        בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי במעשיו של המבקש התקיימו כל יסודות עבירת הרצח: החלטה להמית (שהתגבשה בצורה ספונטנית ומהירה בפעם האחרונה בה החל התינוק לבכות והמנוחה התלוננה בשל כך); הכנה למעשה ההמתה (שלגביה נקבע כי הייתה שלובה במעשה ההמתה עצמו והתבטאה בנטילת סדין ובלפיתת צווארה של המנוחה); והעדר קנטור (נקבע כי התנהגותה של המנוחה כלפי המבקש ותינוקם לא עלתה כדי קנטור, הן מבחינה סובייקטיבית והן מבחינה אובייקטיבית).