רקע עובדתי
1. ביום
2.3.08 הוגש נגד הנאשם, שהינו קצין משטרה, כתב אישום, המייחס לו עבירת הריגה.
2. על פי הנטען בכתב האישום, בעת האירועים העומדים ביסודו, היה הנאשם קצין מודיעין במרחב חברון שבמחוז ש"י. ביום
23.5.02, בעקבות מידע מודיעיני, אמורה הייתה להתבצע קנייה מבוימת של סמים מסוכנים על ידי סוכן משטרתי, מידי חשוד בסחר בסמים מסוכנים. הכוונה הייתה לעצור את החשוד במהלך העסקה. לקראת השעה 12:15 בצהרים, התמקמו 11 שוטרים, ובכללם הנאשם, בסמוך למקום עשיית העסקה. עם הנאשם התמקמו השוטרים איתמר כהן ואבי פרוכט. כעבור כ-20 דקות, הגיע למקום החשוד, באסם אבו סבית (להלן:
המנוח). המנוח יצא מרכבו, פגש את הסוכן המשטרתי, פתח את תא המטען של מכוניתו והחל להוציא ממנו שקים עם חומר החשוד כסם מסוכן. הנאשם, ועימו איתמר ואבי, זינקו לעבר המנוח. המנוח החל לברוח לאורך שביל אספלט שהיה לצד הדרך. בשלב מסוים מעד איתמר, ואילו אבי סטה מנתיב הבריחה במטרה "לאגף" את המנוח. הנאשם המשיך בריצה אחרי המנוח וצעק לעברו "עצור, משטרה". המנוח לא עצר והמשיך בריצה. בשלב מסוים במהלך המרדף הוציא הנאשם אקדח. משהחל הנאשם לצמצם את הפער בינו לבין המנוח, עצר המנוח, התכופף, הרים אבן והשליך אותה לכיוון הנאשם. המנוח המשיך בריצה והנאשם אחריו, וכעבור כמה שניות שב והרים אבן. הנאשם כיוון את האקדח לעבר המנוח, וירה כדור אחד שפגע בגבו של המנוח, וגרם למותו.
3. בישיבת ההקראה, הודיע בא כוח הנאשם, כי בכוונתו לטעון להגנה מן הצדק בשים לב לחלוף הזמן מעת ביצוע המעשה המיוחס למרשו ועד להגשת כתב האישום. בא כוח המאשימה הודיע כי יהיה זקוק לזמן כדי להיערך לטענות אלה, ולפיכך קבעתי כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב ולאחר מכן תהיה השלמת טיעון בעל פה.
טענות הצדדים
4. טענת הנאשם מזדקרת מאליה לנוכח חלוף הזמן מיום האירוע ועד להגשת כתב האישום, מהלך שש שנים. אין חולק כי שיהוי זה לא היה מחויב המציאות. בנוסף, לטענת הנאשם נתגלו פגמים בשלב החקירה ואיסוף הראיות. פגמים אלה הם בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון בשל חלוף הזמן, וגם בשל כך יש להורות על ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק.
5. הנאשם מבסס את טענותיו על התיקון שתוקן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, על דרך של הוספת הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחוק), ולפי לשונה: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". תיקון זה מעיד על עצמו כי בא להרחיב את המקרים בהם ניתן ונכון יהיה לבטל כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק. לטעמו, מקרהו הוא מקרה מובהק לביטול כתב האישום מכוחו של התיקון לחוק.
6. על פי הטענה, השיהוי בהגשת כתב האישום פוגע ביכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו. עד הראיה היחיד שהוא גם עד תביעה, הוא אבי פרוכט. עד זה מסר את גרסתו היחידה ביום האירוע, ובחלוף למעלה משש שנים, ספק אם יוכל זכור את הפרטים, וממילא חקירתו הנגדית תהיה בלתי יעילה. שני שוטרים נוספים נחקרו אף הם ביום האירוע, אולם המאשימה בחרה שלא לכלול אותם ברשימת עדי התביעה. במהלך השנים שחלפו, לא יכול היה הנאשם לשוחח עימם אודות האירוע, פן ייחשב כמשבש את החקירה. והנה עתה, משהוחלט שלא לכלול אותם ברשימת עדי התביעה, יקשה עליו לתחקר אותם ולהפיק מהם מידע שיכול והיה מועיל להגנתו, בשל חלוף הזמן. ובנוסף, עדים רלוונטיים לאירוע כלל לא נחקרו, ובמיוחד המקור המודיעיני, שהיה בזירה ונמלט. היום בודאי לא ניתן יהיה להפיק מעדים אלה מידע כלשהו, שיכול ולו היו נחקרים בעיתם, היה בו כדי לסייע להגנה.
7. בשים לב למתואר לעיל, סבור ב"כ הנאשם כי השיהוי כשלעצמו יש בו כדי לבסס טענה של הגנה מן הצדק, שכן ההשלכה שיש לו על איכות הראיות וטיבן פוגעת פגיעה של ממש ביכולתו להתגונן.
8. בנוסף, על פי הטענה, זכויותיו החוקתיות של הנאשם נפגעו פגיעה קשה שאינה ניתנת לריפוי. הנאשם נחקר פעם אחת ויחידה ביום האירוע, במה שמכונה "עדות פתוחה". הוא לא הוזהר ולא הועמד על זכויותיו. בשעתו, ביקש להוסיף לעדותו פרטים מהותיים, אולם נענה על ידי החוקר כי אין בכך צורך. מששב ונחקר, כעבור כחמש שנים מעת האירוע, והפעם באזהרה, אמר לחוקר כי אינו יכול לזכור את כל הפרטים בנוגע לאירוע. במהלך כל השנים שחלפו לא בוצעה כל פעולת חקירה ישירות מול הנאשם, והוא סבר לפי תומו כי האירוע מאחוריו. הוא לא העלה על דעתו כי הוא עתיד להיות חשוד בעבירה כלשהי, המשיך בשירותו במשטרה, קודם בסולם הדרגות, ואף צוין כקצין מצטיין על ידי נשיא המדינה. טענות אלה, כשלעצמן, אינן מבססות גם להבנתו של ב"כ הנאשם הגנה מן הצדק, אולם סבור הוא כי על בית המשפט לצרפן לטענת השיהוי. בהצטברן, כך נטען, ודאי וודאי קמה לנאשם הגנה מן הצדק.
9. המאשימה מודה כי המדובר בשיהוי ובהשתלשלות עניינים מצערת וחריגה. בירור נסיבות הירי החל ביום האירוע, אולם הוא לא הוגדר באותו שלב כחקירה פלילית אלא כ"חקירת אירוע". לדברי המאשימה, "במהלך שנת 2002 הסתיימה החקירה הראשונית בתיק", אז נחקרו כל העדים המעורבים והנאשם עצמו, אשר נחקר כעד ולא באזהרה. יש להעיר, בהקשר זה, כי ככל העולה מן העובדות שנפרשו בפניי עד כה, תיאור מדויק יותר של המציאות יהיה שהחקירה הראשונית הסתיימה עוד ביום האירוע או ימים ספורים לאחר מכן, ולא "במהלך שנת 2002". מאז לא בוצעו כל פעולות חקירה, עד לשנת 2007. מכל מקום, תיק החקירה התקבל במרץ 2003 בפרקליטות. ביוני 2003 נשלח התיק להשלמות חקירה, ביניהן גביית הודעה באזהרה מן הנאשם, למח"ש. באוגוסט 2003 התברר כי מח"ש אינה מנהלת חקירות בעבירות שבוצעו בשטחים, ולפיכך הועבר התיק לאח"ק מחוז ש"י. בשל העובדה כי המדובר במי שהיה קצין במחוז ש"י הועבר התיק להחלטת פרקליט המדינה שיקבע מי יחקור. באפריל 2006 הוחלט כי את ההשלמה תבצע מח"ש, וכך הווה. עם סיום ההשלמה, בראשית שנת 2007, גובש כתב אישום. באפריל 2007 נשלח למבקש מכתב יידוע, ובסוף אותה שנה נערך שימוע בן מספר שלבים. כתב האישום הוגש, כאמור, ב- 2.3.08.
10. המאשימה אוחזת בפסק הדין בפרשת
יפת (ע"פ 2910/94
יפת נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221), ולפיו אמת המידה לקבלת טענה של הגנה מן הצדק הוא "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם", אם כי היא מודה שעמדה "מרחיבה מעט יותר", כטענתה, הובעה בע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ. בורוביץ, פ"ד נט(6) 776. הוראת סעיף 149(10) לחסד"פ לא בא זכרה בסיכומי המאשימה.
11. לטעמה, כתב האישום אכן הוגש בשיהוי ניכר, אולם חומרת העבירה, נסיבותיה ותוצאתה, והן נסיבות השיהוי, אינם נכנסים לגדרה של אותה התנהגות שערורייתית, המדיפה ריח של רדיפה והתעמרות בנאשם. יתרה מכך, לטענתה אין בשיהוי כדי לפגוע פגיעה של ממש בניהולו של משפט הוגן וביכולתו של הנאשם להתגונן.
12. עוד סבורה המאשימה, כי אין לקבל שהגנה מן הצדק חלה גם על מקרים של שיהוי. קבלת טענת שיהוי בדרך זו משמעותה, כך על פי הטענה, קיצור עקיף של תקופת ההתיישנות, ולא לכך נועדה הגנה מן הצדק.
13. בסופו של דבר, עמדת המאשימה היא כי אל מול טענות הנאשם, אשר אינן מצביעות על פגיעה מהותית ביכולת לנהל הליך הוגן, עומדת חומרת העבירה ונסיבותיה, המעצימות את האינטרס הציבורי שבהעמדת הנאשם לדין. המדובר באירוע חמור של מרדף ממושך אחר חשוד בסחר בסמים, אשר נמלט רגלית מן השוטרים, ונורה בגבו על ידי הנאשם. קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין של מי שגרם בנסיבות אלה למותו של אדם. אינטרס זה הוא אינטרס מכריע מול טענותיו של הנאשם בדבר הקושי, ככל שייווצר, בניהול ההליך בשיהוי ניכר. דברים אלה נכונים ביתר שאת, כאשר המדובר בשוטר מקצועי ומנוסה, המבצע עבירה כה חמורה.
14. בטיעון בעל פה הוסיף בא כוח המאשימה, כי אכן השיהוי יש בו כדי לגרום לעינוי דין, להבדיל מעיוות דין, אולם מאחר שהתביעה נושאת בנטל הראייתי, השיהוי יכול בסופו של דבר לפעול לטובת הנאשם בניהול המשפט, וכי מן הבחינה הראייתית הטהורה קיים סיכוי לא מועט שהנאשם אכן "ייהנה" מן השיהוי.
דיון
המסגרת המשפטית:
15. נראה, כי הלכת
יפת אינה יכולה עוד לשמש תשתית להצבת גבולותיה של ההגנה מן הצדק. הלכה זו מותנה והורחבה כבר בפסק הדין בפרשת
בורוביץ. מאז אמר המחוקק את דברו, והמבחן אינו עוד המבחן של "התנהגות שערורייתית של הרשויות", אלא מבחן רחב יותר, של סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, וכדברי בית המשפט העליון בפרשת
בורוביץ: