החלטה בתיק ת.א. 46691/05

1.   עניינה של תובענה זו השבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר, בגין נכס ברחוב ראשית חכמה 7       בתל-אביב (להלן: " הנכס").

2.   המשיב מנהל בנכס, אותו רכש בשנת 1989, בית מלאכה לייצור כלי כסף ועיבוד מתכות.

3.   במהלך השנים נשלחו למשיב דרישות לתשלום ארנונה בהתאם לסיווג "מסחר קמעוני".

4.   בשנת 2002 ערכה המבקשת ביקור בנכס לשם מדידתו, ובעקבותיו הודיעה לו, כי הוחלט לשנות את סיווג הנכס מ" מסחר קמעוני" ל" תעשיה ומלאכה".

5.   ביום 6.9.2005 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת להשבת הסכומים אותם גבתה ביתר, בין השנים 1989-2002, וזאת, מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט.

לטענת המשיב, הודיע למבקשת בעת שרכש את עסקו, כי הוא מנהל בו בית מלאכה לעיבוד מתכות ואולם, חרף האמור לעיל, סיווגה אותו המבקשת כ "מסחר קמעונאי" וחייבה אותו בהתאם. לטענתו,שילם במשך כ-13 שנים תשלומי ארנונה בסכום הגבוה בהרבה מהסכום אותו אמור היה לשלם על-פי החוק, וזאת, בשל התרשלותה בקביעת הסיווג הנכון של הנכס.

6.  המבקשת עותרת לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.

      לטענתה, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, לרבות בגין השימוש בנכס. בנושאים אלו הנישום אינו רשאי לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. משלא פנה המשיב למבקשת במועדים ובאופן הקבועים בחוק, הפכה השומה, בגין כל שנה מהשנים נשוא התביעה, לסופית ומוחלטת על-פי חוק הערר.

עוד טוענת המבקשת, כי דיון בתובענה דנן ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מתוכן, שכן הדבר יביא לתוצאה אבסורדית, לפיה, בידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה על-פי סעיף 3 לחוק הערר: ירצה - יגיש השגה ובמידת הצורך ערר, ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה.

7.   בנוסף, טוענת המבקשת להתיישנות התביעה, לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

8.   המשיב טוען, כי בית המשפט מוסמך לדון בתביעה להשבת כספים ששולמו ביתר, כאשר החייב מעלה טענה של רשלנות מצד העירייה, בין היתר, בכך שסיווגה נכס בצורה שגויה. העובדה שלא פנה בעבר למנהל הארנונה בהשגה, אינה שוללת סמכות זו.

דיון

9.   סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר") קובע כהאי לישנא:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).