1. התובע נכווה קשות בתאונת עבודה מיום 2.6.96 כאשר עסק בהדבקת ריצוף PVC במקלט של המועצה המקומית קדימה (להלן - המועצה). התביעה מופנית נגד דורלב, מעבידתו (להלן - דורלב), נגד הפועלים בשמה דוד בוחבוט (להלן - בוחבוט) ורפאל לוי (להלן - לוי) וכן נגד המועצה מזמינת העבודה ונגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן - הפניקס), מבטחתה.
בוחבוט היפנה הודעת צד שלישי נגד דורלב המועצה והפניקס וכן נגד מהנדס המועצה מר חנן טויטו (להלן - טויטו). המועצה שלחה הודעת צד שלישי נגד דורלב בוחבוט ולוי.
המחלוקת נסבה על שאלות אלה:
א. מעמדו של התובע בעת שארעה התאונה - האם היה הוא עובד של דורלב או קבלן עצמאי?
ב. חבותם בנזיקים של הנתבעים או של מי מהצדדים השלישיים.
ג. חבותה של הפניקס כמבטחת.
ד. זכותה של הפניקס לחזור אל מי מבעלי הדין האחרים.
2. להלן עיקרן של העובדות:
המועצה מחזיקה במקלט, ביישוב קדימה. היא הזמינה הצעות לביצוע עבודות ריצוף והתקנת תקרה אקוסטית במקלט, ומסרה את ביצוע העבודות לדורלב, מגישת ההצעה הזולה ביותר. דורלב אינה קבלן רשום. היא רשומה כחברה פרטית בערבון מוגבל על פי פקודת החברות ובעלי מניותיה הם לוי ואשתו רינה (ראה ת/10). החברה לא מסרה לרשם החברות הודעה בדבר כתובת משרדה הרשום של החברה. כמו כן לא נמסרו לרשם החברות שום נתונים באשר לזהות מנהלי החברה. בפועל ניהל את החברה לוי ולצידו בוחבוט אשר הצטרף אליו כשותף.
דורלב ביצעה במקלט את העבודות הנ"ל. עבודת הריצוף לא עלתה יפה, ועלה הרעיון לצפות את הרצפה במשטח PVC. המשטח מודבק על הריצוף באמצעות דבק מגע שהוא חומר דליק. כמו כן, התאדות הדבק המרוח על הרצפה ועל המשטחים, יוצרת אדים דליקים וכאשר האויר רווי אדים במידה מספקת (בד"כ במקום סגור ובלתי מאוורר), נוצר מעין תרסיס נפיץ הרגיש לכל ניצוץ.
העבודות הנוספות האמורות נמסרו לדורלב, שעיקר עיסוקה בתקרות אקוסטיות ובקירות גבס. במהלך עבודות שונות שביצעה דורלב בקיסריה, נוצר קשר בינה לבין התובע, יליד 24.2.78 שעבד אצל אחיו נדים, באותה עת. דורלב מסרה לתובע עבודה בקיסריה, וכאשר פנה אליה טויטו לביצוע העבודות הנ"ל בקדימה, החליט בוחבוט להעסיק בכך את התובע. התובע הביא עימו את הדבק. דורלב רכשה את חומרי ה - PVC, והתובע, שהיה אז אך כבן 18 שנה, החל לבצען.
על מנת להדביק את משטחי ה - PVC על הרצפה, מרח התובע על הצרפה שכבת דבק. כמו כן מרח שכבות דבק על משטחי ה - PVC. כל זה נעשה בתוך המקלט שעה שמאוורר היה מוצב בתוכו כשהוא מחובר לרשת החשמל. חלון החירום של המקלט היה סגור. דלת הכניסה היתה פתוחה. התובע יצא החוצה על מנת להמתין עד להתייבשות הדבק, וניצל פסק זמן זה, לעבודות צביעה של הקיר החיצוני של המקלט, כפי שהתבקש לעשות על ידי דורלב. התובע נהג לעשן. נמצאים בדלי סיגריות מחוץ למקלט, ואין לשלול לגמרי את הטענה שהתובע עישן סיגריה מחוץ למקלט. לאחר מכן חזר התובע אל המקלט כדי להדביק את משטחי הריצוף. כאשר עמד סמוך למדרגות לא רחוק מן היציאה, אירע פיצוץ. התובע נכווה קשות מן האש והועף החוצה מן הפיצוץ. על מצבו הקשה ניתן ללמוד מהתמונות ת/2. נכותו 87 אחוזים לצמיתות. בגין פגיעתו, הוגשה התביעה דנן.
3. משרד העבודה חקר את התאונה. המפקח בוריס קייקוב ערך דו"ח על כך - ת/8. הוא הגיע למסקנה כי בתוך המקלט לא היה שום אמצעי לשאיבת אדי דבק המגע החוצה וכן קבע כי "מנוע של המאוורר... לא היה מוגן מפני מגע ישיר עם אווירה נפיצה החושפת אותו לסכנת פיצוץ. כמו כן אין המאוורר הנ"ל", כך קבע בסעיף 3 בעמ' 4 של ת/8, "מיועד לסילוק אדים מסוכנים". לדעתו, "במידה והמאוורר אכן פעל (בעת אירוע הפיצוץ) מאוד סביר שדווקא הוא שימש בתור גורם ההצתה של האוירה נפיצה במקלט". כך הוא אף שבעת אירוע התאונה המאוורר לא הופעל. יצויין, כי כאשר הגיע החוקר למקום, תקע המאוורר לא היה בשקע, אך איש כבאות שהגיע למקום קודם לכן, הוציא את התקע מן השקע. עוד הוסיף החוקר בדו"ח שערך, כי "ישנם גורמים רבים כגון: הדלקת סיגריה, שיפשוף ומכות מתכת וכל דבר אחר כולל חשמל סטטי היכולים ליזום התפוצצות אוירה נפיצה. באירוע הנדון לא יכולנו להצביע בוודאות מוחלטת על אחד מהגורמים הנ"ל". העבודה בוצעה, מכל מקום, בניגוד להוראות יצרן הדבק ככתוב בתווית שעל הפח.
מסקנת החוקר היתה כי "התאונה אירעה בשל שימוש בחומרים דליקים בביצוע עבודות הדבקת P.V.C. בחלל סגור (חדר מקלט) שאין בו איוורור טבעי מספיק וללא נקיטת שום אמצעי מתאים לשאיבת אדים בעת מריחת החומר, דבר שגרם להצטברות אדים נפיצים הווצרות אווירה נפיצה ולפיצוץ. כמו כן הייתה התעלמות מהוראות היצרן של דבק מגע ובזמן שעל פח הדבק הייתה מודבקת תוית עם מידע על סיכונים והוראות שימוש."
אלה היו התנאים שאיפשרו את הפיצוץ. אך אין זה ברור מה היה הגורם המיידי לפיצוץ, היינו מה היה מקורו של הניצוץ שהביא להתלקחות. כפי שקבע החוקר, באים בחשבון כמה גורמים, ולדעתו הגורם הסביר ביותר הוא המאוורר. אולם, כאמור לעיל, התובע מעשן, ובאחת העדויות שבת/9 מסרה השכנה יפה ספרד כי "הבת שלי ראתה אותו (את התובע) מעשן סיגריה והוא נכנס למקלט ואז קרה הפיצוץ". זוהי עדות שמיעה ממש, אך ת/9 (תיק חקירת התאונה במשטרה) התקבל כולו בשלמותו, ללא כל התנגדות ויש בו גם חומר התומך בגרסת התובע. החוקר קייקוב העיד, עם זאת, כי "הטמפרטורה של סיגריה דלוקה בוערת לא מספיקה כדי להדליק אדים של בנזין. אם חושבים כי הסיגריה היא גורם הכי הכי סביר במקרה זה אני לא אומר את זה. ניצוץ חשמלי או ניצוץ שנוצר בנפילה של כלי מתכתי על מדרגות מתכת שנמצאים שם במקלט, מביאים לאותה תוצאה. ... נכון יש להימנע מעישון כי זה יכול להיות גורם", ומי שעובד במקלט בהדבקת הריצוף חייב להיות מודע לכך שאסור לו לעשן במקום שיש בו אדים של דבק מגע. (עמ' 23 לפרוטוקול).
לא הובאה עדות לסתור את הערכותיו של החוקר קייקוב על התאונה וסיבותיה, אך אני מרשה לעצמי להטיל ספק מה בהערכתו כי סיגריה דולקת אין בה כדי להצית אדים נפיצים בחללו של חדר סגור הרווי באדים כאלה. מדובר איפוא בארוע שאפשר שגרימתו המיידית מקורה בכמה גורמים (המאוורר, חשמל סטטי, מגע ברזל בברזל; קצר חשמלי, וכן הסיגריה). התנאים הבסיסיים שיצרו את הסיכון ידועים. הגורם האקרעי המיידי שמשכו כהרף עין, אינו ברור דיו. לאחר שהשתכנעתי כי התובע נכנס אל המקלט כשהוא מעשן, וכי הסיגריה עשויה לתרום להתלקחות, אינני יכול להתעלם מכך. עלי ליחס לכך משקל. זהו ענין להערכה ולאומדן באשר לגורמים שנטלו חלק בכך, וברור כי הרשלנות שהיתה כרוכה בשיטת העבודה כשלעצמה היא הגורם הוודאי ורב המשקל, מול הגורם האקראי הבלתי ברור. שאלה היא אם אין בכך משום סטיה מן המקובל בעבר, תוך הרחבת ההלכה שנקבעה בע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' מלול, מפי כב' השופטת מרים נאור, מיום 31.3.05.
מכל מקום, לאור כל האמור, אעריך את חלקו של התובע בגרימת התאונה, אם בגרימה ואם בגין רשלנותו התורמת, (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1; ע"א 741/83 חנן גוריון נ' פרץ, פ"ד לט(4) 266) לשיעור של 25 אחוזים. את השאר יש להטיל על מי מהנתבעים, אם התרשלו.
4. הצדדים האריכו בטיעון באשר למעמדו של התובע בשרותה של דורלב. יש פנים לכאן ולכאן, בענין זה, בראיות. אני מעדיף את עדותו של התובע על פני עדותם המתחמקת והבלתי אמינה של לוי ובוחבוט, וקובע כי התובע היה בעת התאונה עובד של דורלב, שלה היתה מסורה השליטה על אופן ביצוע העבודה. מבלי לפגוע בחבותה של המועצה, היתה דורלב חייבת לדעת שהעבודה מסוכנת, היה עליה לדאוג לאמצעי בטיחות מתאימים, וכן להדריך את התובע ולהזהירו, כך שהמצב המסוכן לא יווצר באתר העבודה.
לוי ובוחבוט היו, למעשה, מנהליה של דורלב ובעלי החברה. הם הפעילו את החברה בלא שנקטו במינימום הנדרש באשר לדיווח הנדרש לרשם החברות. במצב זה, וגם משום אי זהירותם והתרשלותם במניעת המצב המסוכן באתר העבודה, עליהם לשאת באחריות בנזיקין כלפי התובע. ר' ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', תקדין עליון 2004(4), 426.