1. ביום 18.1.07, הגישה המשיבה - התובעת (להלן תיקרא: "
חברת קדישא"), תביעה כספית כנגד המבקשת - הנתבעת (להלן תיקרא:
"רפיד") , לתשלום סך של 2,427,934 ש"ח, בגין התחייבותה של המבקשת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 24.1.97, לפיו זכתה המבקשת במכרז לפרסום שלטי חוצות בשטח אשר בבעלות המשיבה (להלן: "
ההסכם").
2. התביעה מתייחסת לתשלום בגין תקופה בת שלוש שנים, בהן ניתנה למבקשת רשות המשיבה להצבת שלטי הפרסום.
3. בפניי בקשת רפיד, לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה בטענת התיישנות.
4. חברת קדישא הגישה תגובה לבקשה, אשר נתמכה בתצהירו של בא כוחה עו"ד מרדכי רז, שלאחריה הוסיפה רפיד והגישה כתב תשובה, וזה נתמך בתצהירו של מנכ"ל רפיד מר אורי נצר.
5. בדיון שהתקיים ביום 15.5.07, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיו ויתרו הצדדים על חקירת המצהירים בכפוף להבהרות שנרשמו מפי הצדדים בפרוטוקול הדיון.
6. בדיון שהתקיים ביום 19.3.08, הגיעו הצדדים להסדר דיוני נוסף, אשר קיבל אף הוא תוקף של החלטה, לפיו יגישו סיכומים בכתב, כאשר הצדדים יוכלו לטעון טענות משפטיות החורגות מהנטען על ידם עד כה בכתבי הטענות שהגישו, זאת ללא סטייה מהעובדות עליהם הסכימו בהסדר הדיוני מיום 15.5.07.
7. כן הוסכם, כי ככל שתדחה טענת ההתיישנות, תהא למבקשת הזכות להגיש בקשה למתן רשות להתגונן, על פי החלטת כב' הרשם משה כהן מיום 20.3.07.
8. טענות הצדדים
9. טענות המבקשת
א. לטענתה של רפיד, תביעתה של חברת קדישא , בגין החוב הנטען בכל שלוש שנות הרשות התיישנה.
ב. בסעיף 3 להסכם נקבע, שבתמורה למתן הרשות להצבת השלטים, תשלם רפיד לחברת קדישא בכל שנה סך של 111,700$ בצירוף מע"מ, וכי התשלום יועבר לחברת קדישא בתוך 45 ימים מהיום בו נמסרה לרפיד ההודעה בדבר זכייתה במכרז.
ג. לעניין החוב הנתבע בגין
שנת הרשות הראשונה, טוענת רפיד כי זה התיישן, מאחר ועילת התביעה נולדה ביום 10.3.97, (זאת אף לדידה של חברת קדישא בסעיף 8 לכתב התביעה).
יתרה מכך, חברת קדישא כבר הגישה ביום 23.11.97, לבית משפט זה, תביעה כנגד רפיד לתשלום החוב בגין שנת הרשות הראשונה, בת.א. 101226/97 (להלן: "
התביעה הראשונה"). תביעה זו נמחקה מחוסר מעש ביום 26.10.98.
לטענת רפיד, גם בהתחשב בחריגים הקבועים בסעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות, חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה בגין שנת הרשות הראשונה.
ד. עילת התביעה בגין
שנת הרשות השנייה ,התגבשה ביום 10.3.98, ולפיכך התיישנה ביום 10.3.05. (לעניין מועד התגבשות העילה ראה סעיף 23 לכתב התביעה).
ה. עילת התביעה בגין
שנת הרשות השלישית, התגבשה ביום 10.3.99, ולפיכך התיישנה ביום 10.3.06. (לעניין מועד התגבשות העילה ראה סעיף 23 לכתב התביעה).
ו. משהתיישנה התביעה כולה, נטל ההוכחה להתקיימותם של החריגים לחישוב תקופת ההתיישנות, מוטל על כתפיה של חברת קדישא, אשר לא הוכיחה התקיימותו של איזה מהחריגים.
ז. אין כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתה של חברת קדישא כי היתה הסכמה בין במפורש ובין מכללא, בין הצדדים לעצירת מירוץ ההתיישנות, וממילא מילוי הדרישה כמצוות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, הינה כי נערך הסכם נפרד בכתב בדבר ההסכמה.
ח. אין במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בניסיון להגיע לפשרה, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. יש לדחות טענתה של חברת קדישא כי המסמכים שהוחלפו במסגרת המשא ומתן, מהווים "הודאה" של רפיד בזכותה של חברת קדישא, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
ט. יש לדחות טענתה של חברת קדישא להתיישנות שלא מדעת כמשמעותה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהרי החלטת בית המשפט על התראה למחיקה מחוסר מעש של התביעה הראשונה, היתה בידיעתה של חברת קדישא, ואין לה להלין אלא על עצמה שלא טרחה לברר במשך שנים כה רבות (כמעט 9 שנים) , מצבו של התיק , בבית המשפט.
בנוסף לכך, העובדות המהוות את עילת התביעה בגין שנת הרשות הראשונה, היו ידועות לחברת קדישא עוד ביום 10.3.97, וממילא אין לראות בהליך המחיקה כחלק "מהעובדות המהוות את עילת התובענה".