1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש, לפי סעיף 212(2) לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו בדבר הוראות בטחון), והפרעה לחייל לפי סעיפים 218 ו-333 לצו בדבר הוראות בטחון. בכתב האישום נטען, שביום 18/11/12 יידה הנאשם אבנים יחד עם אחרים לעבר כוחות צה"ל בבודרוס. הנאשם התנגד למעצרו, דחף את השוטרים וזרק לעברם נעל.
2.
התביעה ביקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. נטען, כי עדויות שני השוטרים, עדי התביעה, מצביעות בבירור על ההתרחשות המפורטת בכתב האישום. התביעה הוסיפה וטענה כי מעשיו של הנאשם מקימים עילת מעצר מובהקת של מסוכנות, אך לא הרחיבה בנושא הואיל והסנגור לא חלק על קיומן של עילות מעצר.
3. מנגד, ביקש
הסנגור לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, בשל הקשיים הראייתיים, שבהם לוקה תיק החקירה. אין חולק כי נותק קשר העין בין השוטרים לבין מיידה האבנים, בעת שהאחרון נכנס לתוך בית הנאשם. הסנגור טען כי הנאשם מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וכי יש להיזהר בעת בחינת ראיות הזיהוי של השוטרים.
4. הסנגור הדגיש שני קשיים מרכזיים בחומר הראיות: הראשון, מצוי בהודעתו של מפקד הפלוגה, שועה. שועה מסר שהאח הצעיר,
כבן 17 השנים, הוא שיידה את האבנים ולא האח המבוגר כבן 25 השנים. למרות זאת, הנאשם,
כבן 25 שנים - נעצר והועמד לדין ואילו אחיו הצעיר, שגם נעצר עמו - שוחרר. השני, עולה מהודעת השוטר סויסה; פעמיים נקב סויסה בשם מוחמד בהתייחסו אל הנאשם. הוסיף הסנגור וטען כי המשטרה לא בדקה את גרסת האליבי שהעלה הנאשם, לפיה הוא שהה ועבד בביתו בעת התרחשות הפרת הסדר. בסיום דבריו, סיפר הסנגור כי הנאשם הנו שוטר ברשות הפלסטינית ולכן הוא מנוע מלהשתתף בהפגנות. הנאשם עובד לסירוגין, כאשר במשך שבוע ברצף הוא נמצא במקום העבודה ברמאללה ובשבוע הבא מצוי בחופשה בביתו.
דיון והכרעה
5. עיינתי בחומר הראיות ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, אולם עוצמת הראיות איננה רבה. לנוכח האמור, ולאחר התלבטות, סברתי כי יש להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. להלן אפרט את נימוקי החלטתי.
6. כאמור, הנאשם מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. לדבריו, עבד בביתו בעת האירועים נשוא כתב האישום, לא יצא מהבית ולא היה מעורב בהפרת הסדר.
7. במבט ראשון בחומר הראיות, נראה כי עדותו של סויסה מפורטת וכי האחרון שמר על קשר עיין עם הנאשם עד שנכנס לביתו וזיהה אותו בבירור:
"לפי הבגדים שלובש עכשיו חולצת פסים שחור סגול, מכנס גינס בהיר ונעליים שחורות וכן בפנים זיהיתי אותו היה אור יום עדיין".
8. ואולם, לאחר עיון מעמיק
מנקודת מבט כוללת על חומר הראיות והשוואת עדותו של סויסה לעדותו של שועה עולים פערים ותמיהות, אשר
מכרסמים, כבר עתה, כרסום של ממש בעוצמת הראיות (ראו בש"פ 8087/95
זאדה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133). החשש המרכזי המתעורר, הוא שהשוטרים טעו בזיהויו של הנאשם כמי שיידה לעברם את האבנים. החשש עולה מהודעתו של מפקד הפלוגה, שועה:
"ברחבת הבית נמצאו שלושה חשודים. הכוח בדק אותם, הבחור שלבש חולצה - סויצר פסים בצבע מוקה זוהה על ידי כזורק אבנים. שניים אחרים עוכבו גם כן לבדיקה אך לאחר מכן שוחררו כי נמצא שלא היו קשורים לאירוע יידוי האבנים, אחד מהם היה אדם מבוגר כבן 45 והשני בנו היה כבן 25 וכי כל החשודים שזוהה [כך במקור] היו כבני 17-18".
הנה כי כן,
שועה מציין שהחשודים שזוהו כמעורבים באירוע היו כבני 17-18 שנים. בהמשך הוא מעיד כי הבחור שזוהה כזורק אבנים ונעצר הנו
כבן 17 שנים. הוא מוסיף כי החשוד שנעצר הציג בפניהם תעודת זהות,
אך הוא אינו זוכר את שמו.
9. לטעמי, הקושי המרכזי הקיים בחומר הראיות שבתיק, נוגע לאי ההתאמות המהותיות שבין עדויותיהם של השוטרים. בעוד שועה מדגיש כי החשוד שזוהה כמיידה אבנים ונעצר היה כבן 17 שנים ומבהיר כי החשוד בגיל 25 שנים לא היה מעורב בביצוע העבירה, סויסה (שאינו נוקב בגיל הנאשם ואף לא נשאל על כך) מזהה את הנאשם, שישב בחצר תחנת המשטרה, כמי שיידה את האבנים. קיים חשש ששועה התכוון לעצור דווקא את אחיו של הנאשם, שאותו הוא זיהה כמיידה אבנים ובשל אי הבנה או בשל האנדרלמוסיה ששררה במקום נעצר הנאשם.
10. תמיהה משמעותית נוספת בחומר הראיות, עולה מהודעתו של סויסה. האחרון מציין פעמיים בעדותו, כי שמו של מיידה האבנים הוא
מוחמד. אומנם, על פני ההודעה תוקן השם לשם הנאשם -
מואייד, וסומן בכתב ידו של החוקר (ובראשי תיבות שמו), אולם לא ברור מה הוביל לתיקון ומתי הוא נעשה. יתר על כן, סויסה עצמו לא חתם על יד התיקון. סויסה מבהיר כי אחיו של הנאשם,
מחמוד, נעצר יחד עם הנאשם ושוחרר בהעדר חשד לכך שיידה אבנים. ואכן, בתיק החקירה מצוי פלט קשרי משפחה של מחמוד עבד אלכרים. ניכר מן הפלט כי למחמוד אחים רבים, ביניהם -
מוחמד, כבן 32 שנים, אך הפלט אינו מלא ושם הנאשם, דווקא, איננו מופיע בקטע שהודפס. מובן, כי החשד נופל על אחד מבני ביתו של הנאשם, אך הליקויים בחקירה ובחומר הראיות מעלים, כבר עתה, ספק, שמא נעצר האדם הלא נכון. אומנם, סויסה זיהה את הנאשם גם על פי תווי פניו, אך יש לשער כי בהיותם בני משפחה, עשוי להיות קיים דמיון בתווי פניהם של הנאשם ואחיו.
11. טענה מרכזית שהעלתה התביעה, היא שהנאשם לבש
חולצה ייחודית המאפשרת לזהותו; סויסה ושועה מציינים כי זורק האבנים לבש חולצת פסים, אולם שועה מדבר על "סוויצר פסים בצבע
מוקה" ואילו סויסה מזהה את חולצת הנאשם כ"חולצת פסים
שחור-סגול". הקושי האמור מתגבר, לאור דלותה של החקירה; הנאשם לא נשאל בנוגע למספר אחיו,
לא נבדק ותועד מספר הנוכחים בבית בעת ביצע המעצר
ולבושם של הנוכחים. שועה ציין כי האח ששוחרר לבש חולצה שחורה, אך לא פרט מעבר לכך; כלומר, האם האח לבש חולצת פסים או חולצה בצבע אחיד. במצב הדברים האמור, לא נשללה האפשרות שהנאשם ואחד מאחיו לבשו פרטי לבוש דומים, או שאחד מהם לבש חולצת פסים בצבע שחור סגול והשני לבש חולצת פסים בצבע מוקה. זאת ועוד, בתיק החקירה מצויה תמונה בצבעי שחור ולבן בלבד של הנאשם, כאשר ניכר כי צבע הפסים של חולצתו הינו כהה, אך לא ניתן לראות מהו הצבע המדויק של הפסים. למרות זאת, לא צורף לתיק החקירה זכ"ד המתייחס לצבע החולצה. הנאשם גם לא נשאל על כך באמרתו, מעבר לכך שמסר כי הוא לובש
סוודר. כאשר קיימת חשיבות כה רבה לצבע חולצת הנאשם, כבמקרה שבפנינו, ניתן היה לצפות מגורמי החקירה לדקדק יותר בתיעוד חולצתו של מיידה האבנים.
12. פגם נוסף באופן הזיהוי, מצוי בכך ש
טרם פרט סויסה את הבגדים אותם לבש הנאשם בעת מעצרו הוא יצא עם השוטר אל החצר וזיהה את הנאשם. זכרונו של העד התקבע בהתאם למראה בגדיו של
הנאשם העצור ויש בכך כדי להפחית ממהימנות הזיהוי המדויק של פרטי הלבוש של
מיידה האבנים.
13. לא נעלם מעיני זכ"ד החקירה ממנו עולה כי בשיחה שקיים החוקר רס"מ חטיב עם סויסה, מסר האחרון כי על ידי החשוד היה אבק בעת שנעצר. ואולם, לא אוכל לייחס לזכ"ד האמור משקל רב בשלב זה, וזאת, שוב, בשל דלות החקירה; כאמור, הנאשם מסר כי בעת האירועים עבד בביתו עם אחיו, אולם הוא לא נשאל על ידי החוקרים במה עבד ולא נשללה האפשרות שעבד בעבודת כפיים. למעשה, כפי שטען הסנגור המלומד,
גרסת האליבי של הנאשם לא נבדקה; בני משפחתו של הנאשם לא נחקרו ואפילו אחיו שנעצר עמו שוחרר ללא כל חקירה.
סוף דבר
14. מעשה העבירה בו מואשם הנאשם הנו חמור וגלום בו פוטנציאל לגרום לנזק משמעותי הן לגוף והן לרכוש. עדותו של סויסה עומדת בדרישה הפורמאלית של "ראיות לכאורה" אך הקשיים בראיות שפרטתי מחייבים לטעמי, נקיטה בדרך של חלופת מעצר (וראו ע"מ 1560/11
פדל תמימי נגד התביעה הצבאית [פורסם בנבו; 12/05/11]; ע"מ 2695/08
מעתז עבדאללה נגד התביעה הצבאית [פורסם בנבו; 26/05/08]; בש"פ 9218/03). באשר לאי בדיקת גרסת אליבי ובעייתיות בראיות זיהוי שמובילות לשחרור לחלופת מעצר ראו גם בש"פ 475/04
בדראן אבו גאנם ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 536 (ניתן ביום 26.1.2004; באותו מקרה הועמדו המערערים לדין באשמות של ניסיונות לרצח).